1
הגר
תל אביב
הגר ותיאודורה יצאו לטיול הערב שלהן. היה להן מסלול קבוע שלא היה ארוך במיוחד. תחילה הקיפו את שכונת הבניינים של ארבע הקומות, אחר כך חצו את שכונת הווילות שמאחורי הגבעה, ירדו במדרגות של המרכז המסחרי וחזרו לרחוב שלהן. הן הלכו לאט, כשכל אחת שקועה בענייניה. הגר חשבה על הדברים שקרו לה היום בבית הספר ואחר כך חשבה על מקומות רחוקים ונעימים יותר, ותיאודורה רחרחה כמעט כל שיח וכל אבן שנקרו בדרכה. מבלי שהתכוונה לכך, עצרה הגר בשכונת הווילות, ליד בית שהיה מוקף בגדר חיה של שיחי יערה. זה היה הבית של טליה מהכיתה שלה.
הגר עמדה, היא לא יכלה לזוז. רגליה כמו נדבקו למדרכה והיא לא יכלה להניע, לא את ידיה ולא את רגליה, רק עיניה נעו. הן חדרו את הקירות ונכנסו פנימה לתוך הבית, חלפו על שורת התמונות במסדרון ונכנסו למטבח. הגר הכירה היטב את הבית. פעם, כשהיא וטליה עוד היו חברות, זה היה כמו הבית השני שלה. ההורים של טליה עמדו במטבח ודיברו, הגר שמעה כל מילה ומילה שנאמרה ביניהם. כשלילי, האחות הקטנה של טליה, נכנסה למטבח, הם הפסיקו לדבר ואז נעלם הכול, לילי, והוריה והמטבח והתמונות.
הגר עמדה לבדה ברחוב השקט, בעצם לא לבד, גם תיאודורה עמדה שם והביטה בה בעיניה הגדולות. התנועה שבה לזרועותיה ולרגליה. ״כמה זמן עמדתי ככה?״ היא הניעה את אצבעותיה וחשבה על כל הדברים ששמעה מאחורי הקירות. ״טליה ולילי לא יודעות כלום, הן לא יודעות שההורים שלהן מתכוונים להתגרש,״ אמרה לתיאודורה, ותיאודורה פלטה יבבה ארוכה כאילו הבינה כל מילה.
אחרי שטליה הסיתה את כל הבנות בכיתה נגדה, הגר התרחקה ממנה ומשאר הבנות ונשבעה שלעולם אבל לעולם לא תסלח לטליה. עכשיו, כשעמדה מול הבית שלה, לא הרגישה הגר לא כעס ולא עלבון, רק עצב.
אחר כך כבר לא היה לה חשק להמשיך את טיול הערב, היא קיצרה וחצתה דרך השדה אל הרחוב שלה. בכניסה לבניין פגשה את מר דוטפילד, השכן מהקומה השנייה. הוא ירד עם כלב הפינצ'ר שלו לטיול ערב. תיאודורה נהמה וחשפה שיניים בעצבנות. גם היא לא סובלת אותו, חשבה הגר וצמרמורת חלפה בגופה, כפי שקרה בכל פעם שפגשה את מר דוטפילד. מר דוטפילד לא חש בגלי האיבה מצידן של הגר ותיאודורה, וחלף על פניהן כשהוא מתעלם מהשלום המגומגם של הגר.
״אני מכין את פשטידת הגבינה של רותה,״ הכריז אביה כשפתחה את הדלת, והיא כבר חשה בלשונה את טעמה החמצמץ־מלוח. אמא שלה נמנמה על הספה בסלון, כשעל השטיח לצידה ערימה גבוהה של מבחנים. התפתחות העיר במעבר מהעת העתיקה לימי הביניים, הודגש נושא המבחן באותיות שחורות ועבות.
היא לא תצליח לסיים אף פעם את הערימה הזאת, חשבה הגר לעצמה. היא תלתה את הרצועה של תיאודורה, לקחה את המחברת הכחולה שלה מהחדר, חזרה לסלון, התיישבה על השטיח והחלה לכתוב. היא כתבה על מה שקרה היום בכיתה, וגם על טליה ועל כל מה שראתה ושמעה מבעד לקירות, היא כתבה שורות־שורות של מילים צפופות.
עשן סמיך עלה מהמטבח, פלש לסלון וצרב את עיניה. ״פשטידת הגבינות המפורסמת של דודה רותה נשרפה ברגע זה,״ התעוררה אמא, ״וארוחת הערב שלנו עלתה באש.״ היא התיישבה והגניבה מבט למחברת. ״מה את כותבת שם כל כך הרבה?״
״שום דבר, סתם משהו לעצמי,״ הגר סגרה את המחברת. איש, גם מהקרובים אליה ביותר, לא ידע מה היא כותבת, ואילו היה מישהו פותח את המחברת שלה, ספק אם היה מבין מה כתבה, היא כתבה בשפה המיוחדת שלה, שפה המוכרת רק לה.
״הפשטידה נשרפה,״ נופף אבא בעיתון כדי לפזר את העשן. ״ואת,״ פנה לתיאודורה שנמנמה על הכורסה הכחולה, ״אולי תואיל הוד נסיכותה לרדת מהכורסה שלי?״ והוד נסיכותה, כלומר תיאודורה, פינתה באי־רצון את הכורסה. היא יצאה מהסלון כשזנבה זקור אל על, במחאה כלבית. עוד בטרם הספיק אבא להתרווח על הכורסה, נשמעו נביחות נזעמות מהחדר של הגר, ומייד אחר כך צליל של משהו נשבר.
תיאודורה נבחה על קיר התמונות בחדר של הגר, ולידה היו פזורים רסיסי זכוכית אדומים. ״את שברת את הפרה האדומה שקיבלתי מרותה!״ כעסה הגר, אך כשראתה את מבטה האומלל של תיאודורה, התיישבה לצידה וליטפה את ראשה. ״מה קרה לך?״ שאלה, ותיאודורה השיבה בסדרת יבבות ארוכות. ״את מנסה לספר לי משהו, הלוואי שיכולתי להבין אותך.״ היא חיבקה אותה וניסתה לנחש איזו תמונה מהתמונות הרבות שכיסו את הקיר הכעיסה אותה.
את התמונות צילם אבא של הגר, יונתן שדות. הוא צילם אותן במסעות הצילום שלו ברחבי העולם. ״נוף אנושי״, כך כינה אותן. התמונה האהובה ביותר על הגר הייתה תמונת ״תחנת הרכבת ניוגאטי בבודפשט״. בתמונה נראו שלושה אנשים בחליפות חומות, יושבים בגבם למצלמה על ספסל עץ, כשכל אחד מהם מביט לכיוון אחר. ״בפעם הבאה אביא לך תמונה של קיר,״ נהג אבא להתבדח כשראה את התמונות מכסות בריבועי עשרים על עשרים את הקיר, ואילו אמא שלה הייתה רוטנת למראה האבק המכסה את התמונות. והגר? הגר אהבה את הסיפורים המסתתרים בתצלומים.
משפחת שדות גרה ברחוב האפרסק בתל אביב. היה זה רחוב ארוך, שכל בנייניו זהים בגובהם ובצבעם, טיח צהבהב כיסה את הקירות החיצוניים של הבניינים בני ארבע הקומות, ומעקה אבן נמוך הפריד בין בניין לבניין. משפחת שדות גרה בבניין מספר עשרים וארבע, בקומה השלישית. דבורה שדות הייתה מורה להיסטוריה בתיכון ״מדעים ואומנויות״, ויונתן שדות היה, כאמור, צלם אומן. הוא צילם אנשים כמעט בכל פינה בעולם, מה שאומר שהוא היה מעט מאוד בבית, והרבה יותר במסעות הצילום שלו. לפעמים בחופשות הגר ואמא הצטרפו אליו. יונתן שדות היה צלם מפורסם ומוערך, חלק מהתמונות שצילם התפרסמו במגזינים זרים, והוא אפילו זכה בפרס בתחרות צילום שנערכה בעיר סיינה שבאיטליה.
יונתן שדות נולד בקיבוץ גשר שעל גדות הירדן, ובשנים הראשונות לנישואיהם, הרבה לפני שהגר נולדה, ניסה לשכנע את אמהּ לעבור לקיבוץ, ששם, לדבריו, האוויר צלול יותר, הצמחייה ירוקה יותר, ובימי חורף שקטים ניתן לשמוע את זרימת המים בירדן. אמא שלה סירבה. ״עד כמה שזה נשמע מוזר, אני מעדיפה את הפרטיות של העיר, פה אני סוגרת אחריי את הדלת וזהו, אף אחד לא דוחף את האף שלו,״ טענה, ״וחוץ מזה, נולדתי וגרתי בתל אביב כל חיי, ואני לא מסוגלת לראות את עצמי במקום אחר.״ את הטענה האחרונה השמיעה בדרך כלל לגיסתה רותה שדות, שהייתה האחות הבכורה של יונתן.
דודה רותה גרה בקיבוץ גשר מאז שהיא זוכרת את עצמה, ולא תודה, היא אינה מתכוונת לגור, בשום פנים ואופן, בשום מקום אחר, וגם אינה מתכוונת להתחתן ״לא היום, ולא מחר, ולא אף פעםםםם, ותפסיקו לנדנד לי,״ נהגה לחזור ולומר למי שהעז לשאול אותה על כך. לדודה רותה היה טוב כפי שהיא, רווקה וחופשייה. היא הייתה הרפתנית הראשית ברפת הגדולה של קיבוץ גשר ועבדה שם שנים רבות. ואם תשאלו אותה מהו הדבר שמרגיז אותה ביותר, היא תאמר בכעס שהרפתות המודרניות והרפתנים המודרניים. ״פעם היו מתייחסים לפרות כמו שצריך, היו נותנים להן שמות, מלטפים אותן, מדברים איתן, הפרות הן יצורים עדינים וחכמים, והיום נותנים לפרות המסכנות מספרים,״ הייתה אומרת בכאב ומספרת על שושנה, ימימה ושולה, הפרות שהיו מחלוצות הרפת של קיבוץ גשר.
לרותה היה תחביב נוסף, טיולים ברחבי העולם, וכשהייתה שבה ממסעותיה, היו טמונות במזוודה שלה פרות מיניאטוריות בשלל צבעים וגדלים. הן היו ממתינות, ארוזות ועטופות במזוודה הסגורה, עד לרגע שבו הגר הייתה מגיעה לביקור, ואז היו נשלפות בזו אחר זו ומצטרפות, בליווי סיפור, ל״עדר״ הפרות הגדול שגדש ותפס כמעט כל פינה בדירתה הקטנה בקיבוץ.
הגר אהבה לבקר את דודה רותה בקיבוץ. היא אהבה את הסיפורים על הפרות, את הטיולים הארוכים על גדות הירדן, ואפילו את ארוחות הערב בחדר האוכל. כשהייתה קטנה יותר, הייתה תלויה בהוריה וברצונם לבקר בקיבוץ, אולם משבגרה ויכלה לנסוע לבדה באוטובוס, נהגה להגיע בכל סוף שבוע שני לקיבוץ. היא נסעה באוטובוס מספר שמונה מאות חמישים ושלוש, ובתחנה המרכזית בטבריה המתינה לטרמפ ממושיקו הרפתן שהיה גם נהג המכבסה. לפעמים, כשהיה לרותה מצב רוח טוב במיוחד ואחרי שהייתה מכריזה שהגר היא האחיינית האהובה עליה ביותר, הייתה נותנת לה במתנה את אחת הפרות מהאוסף שלה. כבר היו להגר ארבע־עשרה פרות. בעצם, רק שלוש־עשרה פרות, תיאודורה שברה את הפרה האדומה.
הגר שדות למדה בכיתה ז'2 בחטיבת הביניים על שם יצחק רבין. היא ישבה לבד בשולחן האחרון, בטור הרביעי ליד החלונות הגדולים. ״מה את כותבת שם כל הזמן?״ חטף פעם איתי את המחברת הכחולה שלה. הוא ניסה לקרוא אבל לא הצליח לפענח את הכתב הסודי שלה. ״פריקית אחת!״ זרק את המחברת על הרצפה. את הכינוי הזה הדביקה לה טליה בכיתה ה', אחרי המריבה הגדולה. הגר הרימה את המחברת מהרצפה וחשבה שזה ממש מזל שאיתי לא הצליח לקרוא את מה שכתבה, אחרת היה קורא שהוא טיפש ופחדן ושהיא יודעת שהוא עדיין מרטיב בלילה במיטה.
כן, הגר ידעה כל מיני סודות של ילדים אחרים, סודות שהם לא גילו מעולם לאיש. לפעמים היו הסודות שלהם נגלים אליה כפי שקרה לה מול הבית של טליה, ולפעמים הסודות שלהם היו פשוט צצים בראשה. אבל הגר הייתה מוותרת בשמחה על היכולת המוזרה הזאת, ומה שבאמת הייתה רוצה זה שתשב לידה מישהי נחמדה ושגם לה תהיה חברה ״הכי טובה״.
