באחד מן הימים כתבתי בבלוג שלי, שהעצלנות של הגברים, ההסתייגות שלהם לנוכח מאבקן של הנשים, נמאסו עליי. בן רגע קיבלתי מאלמוני ידידותי את התגובה הבאה: "אולי כדאי שתשאלי את עצמך למה גברים נמנעים מלדבר על זה. הנה רמז אחד לפחות: הגישה התוקפנית ואף נוטפת השנאה של הפמיניסטיות, כלפי כל גבר שאינו מצהיר: 'אני מתבייש להיות גבר! מוות לגברים!' ביום שתראי ביחסי גברים־נשים את מה שהם באמת [...] אז יתחילו להקשיב לך. עד אז ימשיכו לראות בכן נשים מתוסכלות עם שפם, ואתן רק תזיקו למאבק שלכן."
במילים ממש לא מכובסות מתרעם האדון הזה על המִיזְאַנְדְרִיָה שלי. איני היחידה שסופגת טענות חוזרות ונשנות עקב שנאת גברים: רבות הן הפמיניסטיות והלסביות שהואשמו בהטחת עלבון שכזה. כאילו הטלת ספק בכוחם של הגברים וחוסר עניין בהם, זה אך ורק ביטוי של שנאה.
האצבע המאשימה המופנית למיזאנדריה משמשת למעשה מנגנון השתקה: זהו אמצעי להחניק את הכעס — שמדי פעם הוא אלים, אבל בכל אופן מוצדק — של הסובלות דיכוי מהעריצים שלהם. ההתייחסות למיזאנדריה כאל משהו פוגעני, האמירה כי אין זו אלא עוד צורה של סקסיזם שיש לגנות (כאילו סקסיזם זכה אי פעם לגינוי...) פירושו להתעלם, בזדון, מכל המנגנונים שהופכים את הדיכוי הסקסיסטי לתופעה שיטתית תוך גיבוי היסטורי, תרבותי וממסדי. זו מעין הצהרה שאישה ששונאת גברים מסוכנת בדיוק כמו גבר ששונא נשים, תוך טענה שאין לה שום סיבה להרגיש את מה שהיא מרגישה, כלומר עוינות, חשדנות או זלזול.
מה, באמת? מתי אי־פעם פגע גבר באישה במהלך כל תולדות האנושות? או באופן כללי יותר, מתי אי־פעם פגעו הגברים בנשים?
לאנשי התנועות הפמיניסטיות יש נטייה לומר שאין דבר כזה, מִיזְאַנְדְרִיָה. קודם כול, כי זה נכון: אין מדובר פה במערך מאורגן היטב שנועד להשפיל ולדכא את הגברים. גם אם ישנה נטייה להכניס את כל הגברים המכובדים האלה לאותו סל, זה סתם כדי לצחוק, זה אירוני. כי למעשה אנחנו ממש נחמדות.
ואולי מיזאנדריה היא צורך, אפילו הכרח? הסיבה לכך שהיא מעוררת רתיעה ברורה לי. זה לא נעים כשמישהו מפנה אלייך אצבע מאשימה, ורואה בך קיצונית מגעילה ששונאת גברים. הרי רבבות נשים נידונו לגרדום על הרבה פחות מזה.
אז קדימה, אני מכריזה קבל עם ועדה: אתם, הגברים, נמאסתם עליי. כל הגברים, באמת? כן, כל הגברים. באופן כללי, ההערכה שלי אליהם שואפת לאפס. זה אולי משונה, כי לכאורה אין לי שום הצדקה למאוס בהם, לשנוא אותם. הרי בכל זאת בחרתי להינשא לאחד מהם, ועד היום אני חייבת להודות שאני מאוד אוהבת אותו (לבחירה זו, אגב, יש בכל זאת הקשר להכרזה שלי. אין לדעת איך היו נראים חיי היום, כאישה דו־מינית, לולא התמודדתי בשלב מוקדם מאוד בחיי עם הומופוביה של החברה והסביבה שלי).
זה לא מונע ממני לשאול את עצמי מדוע הגברים הם מה שהם — יצורים אלימים, אנוכיים, בטלנים ופחדנים ולמה אנחנו, הנשים, חייבות לקבל ברוח טובה את כל המגרעות האלה — סליחה! את הפגמים העמוקים האלה — בעוד הגברים חובטים בנו, אונסים אותנו ורוצחים אותנו. Boys will be boys — ככה זה עם בנים. באשר לבנות, הן יהפכו לנשים וילמדו להסתדר עם זה, כי אין מוצא מן העולם הצר החובק את גורלנו בתוך כדור הבדולח המצוי בידי הפטריארכיה. נו, באמת, מה הבעיה להתאמץ קצת כדי לסבול כמה שריטות קטנות שלהם... בכל מקרה אין לנו ברירה. איזה מן נשים מתעלמות ממבטו החודר של גבר? תבחרו: אחת שזקוקה לזיון טוב, לסבית או היסטרית.
מעבר לעובדה שמִיזְאַנְדְרִיָה מערערת את המסר הטמון במאבקן של הנשים, מתברר שהיא מקשה מאוד על חייהם של הגברים, מעין אלימות בלתי נסבלת, שעד כה גבתה מספר בלתי אפשרי של בדיוק אפס נרצחים ואפס פצועים. אומרים שעם כל הקשקושים מסוג #MeToo וכל השטויות הנלוות, לא פשוט להיות גבר בימינו. הגברים של היום כבר לא יודעים איך להתחיל עם בחורות, איך להעלות במעלית עם עמיתות לעבודה, אילו בדיחות לספר... מה עוד מותר להם לומר או לעשות?
אין בי הרבה חמלה כלפי אותן אין־ספור חרדות קיומיות של הגברים. אותן שעות שהם מקדישים לבכי על מר גורלם, כבחורים אומללים ורדופים, מאפשרות להם להשתמט באלגנטיות מהחובה הבסיסית שלהם: להיות תוצר קצת פחות טהור של הפטריארכיה.
אף שבאופן מפליא מעטים הם הגברים השואלים את עצמם למה הפמיניסטיות כל כך שונאות אותם, המספרים מדברים בעד עצמם, כך שאת התשובה הם היו מגלים במהרה. אבל לא, הם עסוקים מדי בלהסביר לנו שהם לא כאלה, שזה ממש לא בסדר לעשות הכללות. ומעבר לכול, כשאנחנו סוגרות אִתם עניין עם האמירות שלנו, ביניהן men are trash, — כל הגברים חארות — אין סיכוי שנראה אותם מצטרפים אלינו ומסייעים לנו במאבק שלנו. כאילו איננו מסוגלות לנהל את המאבק שלנו בלעדיהם, כאילו זה לא משהו שאנחנו עושות כבר שנים, כאילו — אם כבר הזמינו את עצמם לתת כתף ולהשתתף במאבקים שלנו — לא השתלטו על כל הזירה וצעקו חזק יותר מאתנו (ואף נהגו בנו, לא פעם, על הדרך, באלימות).
מיזאנדריה בעיניי היא דלת יציאה. דרך לחיות מחוץ לקווים, דרך לומר לא בכל נשימה. המיאוס הזה שאני חשה כלפי גברים, כקבוצה וגם כיחידים, יוצרת אצלי תחושה שמעוררת בי הרבה נחת, ולא רק כי אני מכשפה זקנה שמאכילה חתולי רחוב.
לו הפכנו כולנו מיזאנדריות, יכולנו להיות חבורה גדולה ויפה. היינו מבינות (ואולי זה היה קצת מכאיב בהתחלה) שאנחנו באמת לא זקוקות לגברים. יכולנו, כך אני סבורה, לשחרר עוצמה נפלאה: עוצמה שבעודה מרחפת הרחק מעל מבטם של הגברים, מעל הדרישות הזכריות, חושפת אותנו לעצמנו.
מיזאנדריה: שם עצם נקבה
כדאי אולי להגדיר מהו המושג מיזאנדריה כפי שאני תופסת אותו לאורך כל הספר הזה. אין ספק שמיזאנדריה בעיניי הוא רגש שלילי כלפי המגדר הזכרי בכללותו. אפשר למקם אותו בסקאלה שמתחילה בחשדנות קלה ומסתיימת בעוינות המתבטאת, רוב הזמן, בחוסר סבלנות כלפי הגברים ובהתנגדות לנוכחותם בחוגי נשים. מבחינתי המושג "מגדר זכרי" כולל כל גבר סיסג'נדר, שמתערה בחברה ככזה ונהנה מכל הזכויות הזכריות בלי שיעמיד אותן בספק או יעשה זאת באופן שטחי (אכן, מיזאנדריה היא מושג תובעני ואליטיסטי).
לסיכום, מיזאנדריה היא אמצעי זהירות. לאחר שבמשך ימים רבים גרמו לי הגברים לאכזבות, במקרה הטוב, או הפגינו אלימות, במקרה הרע — וזאת במיוחד לאחר שהטמעתי את התיאוריה הפמיניסטית המקשרת בין פטריארכיה לבין סקסיזם — התגובה הטבעית ביותר היא לפתח שריון ולהפסיק להאמין לכל בחור שחולף על פניי ומבטיח לי שדווקא הוא, כן, הוא, ממש נחמד. (הערה קטנה נטולת כל בסיס מדעי: רוב הזמן, כשגבר מתעקש להסביר שהוא נחמד, די בגירוד קל ביותר כדי לגלות את הסדקים. קצת כמו בענייני סקס — אלא שהפעם זה נכון: אלה שמדברים על כך הכי הרבה, עושים את זה הכי פחות). עם זאת, די בכך שהבחור המדובר יוכיח את עצמו, ויפגין רצון טוב כדי להרגיע את הרגשות הכי עוינים בקרבנו. ובכל זאת הגבר תמיד יישאר שם לתקופת ניסיון: זה לא שיש לנו משהו אישי נגדו, אלא שברור לנו שקשה לוותר על זכויות יתר, ומעבר לכך, להצטרף באופן פעיל למאבק שנועד למנוע זכויות יתר מבני מינו. מעידה קטנה וקדימה! למה לא להציק, בבוטות, לאיזו בחורה בבר, אף על פי שהביעה התנגדות לא פעם ולא פעמיים? לא די בכך שיום מחורבן עבר, והנה קוטעים את השיח בכל רגע וחזרנו להסגברה1 או להסברים מתנשאים פטרנליסטיים. אם אנחנו עדיין ממשיכות לפקוח עין חשדנית אפילו על בחורים שנראים לנו סבירים, זה משום שכל אחד מועד לפעמים, במיוחד הגברים הלבנים סיס־הטרוסקסואלים, העשירים ובכושר. משקל זכויות היתר שהם נושאים על גבם כבד כל כך, עד שאינם מסוגלים לזוז ממקומם. מצפים מגברים שיהיו אנשי מופת, כי כשאנחנו הנשים מדברות, איש לא מקשיב לנו. אנחנו לא נרשה להם להתרשל במה שמוטל עליהם לעשות.
המינימום שגבר יכול לעשות מול נשים עם אמירה מיזאנדרית, זה לשתוק ולהקשיב. הוא לא רק ילמד הרבה דברים, הוא יֵצא מועשר. הוא יכול, אולי, להסכים, אך עליו להימנע מלהשתפך לכיוון הנגדי: הלקאה עצמית מלווה בבכיינות. וזאת מכיוון ששום אישה, ובמיוחד אישה מיזאנדרית, לא תרצה לשמוע גבר מייבב על מר גורלו של בעל זכויות יתר, בעודו מגלם את הקדוש המעונה. מעולם עוד לא פגשתי גבר שהצהיר שהוא עצמו מיזאנדרי, אבל האמת היא שזה לא היה משפיע עליי יותר מאשר האמירה של גבר הטוען שהוא פמיניסט. מלכתחילה העיפו נשות המאבק הפמיניסטי מבט חשדני מיידי באותם גברים. רבות מאתנו סבורות שהגברים אינם יכולים להיות פמיניסטים ואין להם זכות לנכס לעצמם מושג שהטביעו אלה הסובלות דיכוי. כמה מדהים להיווכח שוב ושוב איך הגברים שמצהירים קבל עם ועדה שהם פמיניסטים, לא "מוותרים" על זכויות היתר שלהם כפי שהיו רוצים שנאמין, ואף מנצלים אותן בזחיחות, כדי לרמוס נשים בסביבתם או כדי להטריד אותן. ולא זו בלבד, אלא שאין מאוס יותר מלראות גבר מלקט את זרי הדפנה הרבים מדי תמורת כמה מאמצים מזעריים שעשה, בעוד הנשים עדיין נמדדות בפרמטרים בלתי אפשריים, שגורמים להן להיות תמיד בצד המפסיד. אנחנו חייבות להפסיק להלל את גברים עבור דברים כל כך פעוטים שהם עושים, כמו לצאת מוקדם מהעבודה כדי להביא את הילד מבית הספר. אסור לנו לשכוח שבאותם מצבים חברתיים סופגות נשים האשמות וביקורת קשה, ללא קשר לדרך שבה ילכו.
כאן המקום להדגיש שאין כוונתי כי גברים אינם צריכים להתעניין בפמיניזם, להבין את פשר המאבק ולהסכים לערכים שלו. להפך, הטענה שלי היא שדווקא אינם מתעניינים מספיק, או מתעניינים מהסיבות הלא נכונות (כמו להתחנף לפמיניסטיות או להביע הסתייגות אירונית בנוסח "אבל לא בבית ספרנו"). קיים פער עצום בין "להבין מהו דיכוי ואת המנגנונים שלו ולדעת מה מקומנו בתהליך" לבין "לנכס את אותו דיכוי כדי להעלות לקדמת הבמה ושוב להפנות את כל הזרקורים אלינו". אנו מבקשות מהגברים להשתמש בכוח שלהם, בזכויות שלהם, באופן מועיל: לפקח על הגברים האחרים בסביבתם, למשל, במקום להסביר לנשים איך לנהל את המאבק שלהן. אנחנו מבקשות מהגברים להישאר במקומם. לא, בעצם אנחנו דורשות מהם ללמוד לקחת פחות מקום. התפקיד הראשי אינו שלהם, והם יאלצו להתרגל לזה.
הנטייה שלי להקבלה בין מיזאנדריה לפמיניזם נובעת מכך שנדרשו כמה שנים טובות של פמיניזם כדי שאווכח איך צומחת בי העוינות הזאת כלפי הגברים, להכיל אותה, ולהפסיק להעמיד פנים אף אם מדובר בגברים הנמצאים בסביבתי הקרובה. סבורני שאימוץ פעיל של הפמיניזם מאפשר לנו לחזק ביטחון ואמונה עצמית, הנחוצים כדי להגיע לשלב הזה. אנחנו הופכות נועזות יותר כי מספר מקרי האלימות נגד נשים (בין אם מדובר באלימות פיזית, כמו תקיפה או אונס, ובין אם מדובר באלימות סמלית, כמו למשל הדעה הרווחת שנשים אינן בנויות להיות מנהיגות, ונטולות הכישורים הדרושים כדי לכך) הם תוצאה של בחינה וניתוח דרך עדשה סוציולוגית. אנחנו מגלות שהתחושות שלנו — בהתייחס לקשרים שלנו, שרוב הפעמים נהדפים לרמה אינטימית או אישית — מקבלות ממד פוליטי, מערכתי, ואין מדובר רק בהזיה שלנו כנשים שפשוט "מתות" על דרמות.
ואז אנחנו מבינות שלא רק אנחנו ספגנו שריקות ברחוב, או הותקפנו על ידי בחור שהאמנו כי הוא "משלנו", שלא רק אנחנו אמורות לנהל את הבית, ושה"די נמאס" שלנו אינו פרי חולשה נשית או אופי לוחמני, אלא תוצר של אי־צדק עמוק שהופך את כולנו, הנשים, לקורבנות.
הבחנתי בדפוס דומה אצל כמה מחברותיי ומכרותיי ביחסן לפמיניזם ולמיזאנדריה. בשלב ראשון הן מעדיפות שלא לנקוט עמדה פוליטית, פמיניסטיות בסגנון צרפתי (כלומר, הן מכירות ברצון בבעיות של שוויון מגדרי במדינות אחרות בעולם, אבל נוטות להאמין שכאן בצרפת דווקא בסדר, אין לנו הרבה על מה להתלונן). הן ממשיכות לחקור, להתעניין עד שהן כבר ממש נזעמות מכל מה שקורה פה או במקום אחר, והן חשות כעס עמוק מקנן בקרבן. במהלך המסע הזה הן אינן יכולות להבליג על הברור מאליו — העובדה שגברים והגבריות שלהם הן בעיות הפוגעת בחברה כולה, אבל בנשים בפרט. אז הן הופכות מיזאנדריות. כי אין הרבה פתרונות אחרים, וכי לאחר שפקחו את עיניהן וגילו את הרדידות העמוקה של רוב הגברים, לא נותרה להן שום סיבה להעריך אותם מלכתחילה.
