“האם אני מרוצה מהסוף?
לא כל כך, אבל אני גם לא מי יודע מה מאוכזבת.
האם אני חושבת שהספר הזה מושלם?
לא, כי יש הרבה טעויות, רגעים בדיאלוגים שהם לא לגמרי אמינים, והספר לא נעץ בי את שיניו עמוק מספיק.

אז הנה ההסבר לאיך שהגעתי אל הספר הזה.
בחודש מאי הייתה לי מטרה לקרוא מספר מסוים של ספרים, ולכן חיפשתי ספציפית ספרים קצרים, והיו ימים שלא היה לי זמן ללכת לספרייה ולכן הייתי צריכה למצוא משהו דיגיטלית.
חיפשתי ספר קצר, שלא עולה יותר מדי כסף, ושאני יכולה לסיים תוך פחות משעתיים.
הסיבה שרכשתי את הספר הזה, מעבר לזה שהוא לא עולה כלום, היא כי לא ידעתי כמה עמודים הוא, והייתי צריכה שהוא יהיה אצלי כדי לדעת אם הוא מתאים.
אני חושבת שהספר עצמו הוא בסביבות ה-200 עמודים, ולכן זאת הסיבה שלא קראתי אותו אז.

עבר הזמן, ונכנסתי למחסום קריאה.
החודש אין לי שום מטרה, לכן אני לא מנסה להגיע לשום יעד, אני פשוט אוהבת את השגרה הזאת של תמיד לקרוא משהו.
קיבלתי את הקוד השאלה שלי מהספרייה, לא הצלחתי למצוא ספר שמרגיש נכון עבורי, עד שהחלטתי פשוט לשחרר מזה ולא לנסות בכוח.
פתחתי סרטון יוטיוב, איזושהי בוקטיוברית עשתה סרטון שבו היא קוראת רק ספרים מתורגמים, ואמרה כמה שהיא אהבה ספר יפני כלשהו, וזה הזכיר לי משום מה את "שקד" שהוא ספר קוריאני, ושהבוקטיוברית האהובה עליי נתנה את אישורה עליו.
אז שאלתי את "שקד", ואז נכנסתי לקרוא אותו דרך המחשב, ומצאתי את עצמי מול הספר הזה שכנראה היה הדבר האחרון שהסתכלתי בו.
הייתי נואשת לצאת מהמחסום קריאה הזה, אז ניסיתי לצאת ממנו מהר כדי להתחיל כבר את "שקד" אבל הסתבכתי, וכנראה שלא הייתי נחושה מספיק למצוא את דרכי החוצה, כי מהר מאוד פשוט התחלתי לקרוא אותו.

וזה פשוט הרגיש נכון.
משפט שיכול לסכם אולי את הכול.

-

אז אנחנו מתחילים בנקודה לא ברורה, מספרים לנו על ענת עזרא, כשהיא מסתכלת על דמות שעובדת במפעל תפירה שהיא מנהלת.
יש קטע בספר הזה, שהוא פשוט ירגיש בנוח לגמרי לפרט לנו סיפור חיים של דמויות שלא קשורות לסיפור המרכזי, שרק נמצאות ברקע.
ואני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל אני חושבת זה עבד לי טוב.
אז אנחנו מקבלים רקע על דמות הגזרן הזקן, ותוך כדי אנחנו נחשפים לטוב לב של ענת, ולאצילות שבה.
וזה גורם לנו פשוט לחבב אותה, עוד לפני שראינו ממנה משהו.

היא יוצאת מהעבודה, ורואה את שאוליק בעלה לשעבר מחכה לה, אחרי חמש שנים שהיא לא ראתה אותו, והוא נראה נורא.
אחרי זה, אנחנו מתחילים לעקוב אחרי הסיפור שלהם, מהרגע שהם הכירו בתור חיילים בשירות סדיר, ועד הנקודה הזאת שממנה התחלנו שבה הוא מופיע בחייה שוב.

אני חושבת שהחלק שהכי נהניתי ממנו בספר הזה, היה פשוט לגלות את הסיפור.
יש בו משהו שמרגיש נורא נוסטלגי, כי העלילה שבו מתרחשת בישראל של שנות ה-70, תוך כדי קפיצות קטנות לעבר כדי לתת רקע על דמויות משניות.
הדבר שאני מבינה שנהניתי ממנו עכשיו, הוא שהסיפור הזה לא נוסחאתי.
הסוף לא ידוע מראש, למרות שהוא כן ידוע מראש, וזה גם משהו מעניין כי אני חושבת שזה משקף אמת גדולה על החיים...
שלפעמים אנחנו פשוט זורמים איתם, ומקווים שאנחנו עושים בחירות נכונות, אבל לפעמים אנחנו מתעלמים מהאינטואיציה שלנו כי אין לנו שום ראיות להאמין בתחושות האלה.

ולענת יש אינטואיציה כזאת לגבי שאוליק מההתחלה.
שהוא לא גבר חלומותיה, שהוא לא האביר החסר פנים הזה שהיא רואה בעיניי רוחה.

כשחברותיה היו משתאות על הסבלנות שיש לה לחייל הבכיין, היא הייתה אומרת להן שיש בו משהו שנוגע ללבה והיא מחבבת אותו. בנוסף לכך, לא היה הרבה לעשות בערבים הארוכים והאיטיים של המדבר, ולא היה אכפת לה לשבת עם שאוליק על אחד הספסלים שליד מגורי הבנות ולשוחח אתו. הוא היה משתפך כמו מפל מים מרים, חוזר על אותם דברים שכבר אמר לה, והיא הייתה ממתיקה את מרירותו באותם דברי עידוד והיגיון שכבר אמרה לו. כשהייתה נלאית משיחתם, הייתה שומטת את ראשה לאחור ומביטה בירח של מדבר סיני, העושה בנחת את מסלולו הקבוע בשמים השחורים, וסופגת לתוכה את שלוותו. בכל פעם שעשתה כן היה שאוליק משתתק, מניח לה להתייחד עם עצמה, בעוד נפשו יוצאת אליה. ענת המודעת לרגשותיו, הבהירה לו שאין לה רגשות דומים, למנוע כל אי הבנה מראש. שאוליק אמר לה שהוא מצטער שזה כך, אך בהחלט יכול להבין את זה. שאוליק לא באמת הבין את זה.
-

אבל שאוליק פשוט נדבק אל ענת, ומנסה לנשק אותה כל הזמן, זה ממש קרינג'י אבל אני מניחה שבזמנים אחרים זה היה נחשב סוג של חיזור.
מה גם שהיא לא ממש הציבה גבול ברור, היא פשוט דחתה אותו כי היא לא הרגישה מה שהוא הרגיש.
אבל הוא המשיך להתעקש, ולנסות לנשק אותה, וזה די דוחה אני חושבת, כי בשום רגע הוא לא נתן מקום לספקות שלה, הוא פשוט ניסה לשכנע אותה להרגיש משהו שהיא לא מרגישה.

יום אחד אחר צהריים הם טיילו על כביש האספלט המוביל לשער הבסיס, מוקפים חולות רכים ודממה מדברית, שהופרה מדי פעם על ידי רכב צבאי חולף, שנהגו נעץ בהם עיניים סקרניות. שאוליק ניסה לנשקה ושוב נדחה, אך הנחרצוּת כבר לא הייתה שם.
"מה הבעיה שלך, ענת?".
"אין לי מושג. הלוואי שהייתי יודעת".
"את אוהבת אותי, למה את לא יכולה להשלים עם זה?".
"אין לי מושג. הלוואי שהייתי יודעת".
"אתם הצברים כולכם שחצנים ומתנשאים וזאת הבעיה שלכם. נדמה לכם שאתם מיוחדים רק בגלל שנולדתם פה".
"צברים לא מתנשאים ולא מרגישים מיוחדים בגלל שהם נולדו פה. רק לכם, שמגיעים לפה עם ראש גלותי, נדמה שזה מרגיש מיוחד להיוולד פה. תפסיק לסבול מזה שלא נולדת פה. זה מגוחך".
"אני סובל מההתנשאות שלכם".
"אתה סובל מהגלותיות שלך, שגורמת לך להרגיש נחות בלי כל סיבה".
-

אז בסופו של דבר זה ברור שהיא נכנעה לחיזורים שלו.
וחשבתי שאני יודעת לאן הסיפור הזה יכול ללכת, כי שאוליק פשוט היה דגל אדום ענק מההתחלה, אבל הופתעתי מדמות בשם סוניה.
אז סוניה הייתה הבחורה ששאוליק נטש כדי להיות עם ענת, ומסתבר שהם נשבעו לאהוב זה את זו לנצח כשהם היו ילדים מתבגרים, ושהיא הייתה ממש הרוסה מזה כשהוא עזב אותה בשביל ענת.
זה ברצינות היה כאב לב אכזרי.

אבל אנחנו לא מגיעים אליה ישר, קודם כל אנחנו יושבים עם החוסר הנוחות הזאת מהקשר של ענת ושאוליק, כשברור שיש אנשים ממש טובים בחייה של ענת, שלא מחבבים את שאוליק בכלל.
הם מביאים שלושה ילדים, ולא ברור לאן זה הולך ואיפה בדיוק זה עומד להשתבש עד שאנחנו מגלים קצת יותר על העבר של שאוליק, שנולד במוסקבה בשם סימון.
במהלך היחסים שלו עם ענת הוא מבקר את אמו ברמלה בקביעות, אבל הוא לא באמת מבלה הרבה זמן עם אמו, וגם לא עם החבר ילדות שלו שאיתו הוא עלה לארץ בשם ולדימיר, שהוא גם הבן דוד של סוניה.

סוניה הייתה שבורה כששאוליק עזב אותה, והיא השתנה לגמרי, והתחילה להתלבש בצורה פרובוקטיבית כדרך להתמודד עם הכאב הזה.
באיזשהו שלב שאוליק חוזר ומנסה לשכנע את ולדימיר שהוא דואג לסוניה ורוצה לדבר איתה כדי שלא תכעס עליו עוד.
ולדימיר לא קונה את זה, אבל מעביר את המסר לסוניה, ובסופו של דבר שאוליק מצליח לדחוף את עצמו אל תוך המרחב שלה שוב, והיא פשוט חושפת את השדיים שלה עבורו ואומרת לו לקחת אותם.
זה פשוט כל כך דוחה, וגורם לך להרגיש לא בנוח, לדעת שלמרות שזה ברור מאוד לשניהם מה שאוליק באמת רוצה ממנה כשהוא בא להתפייס, היא עדיין נותנת לו את מה שהוא רוצה.
היחס של שאוליק אל סוניה ממש מבחיל, הוא פשוט הורס אותה עוד יותר ומזלזל בה כי היא רק "סוניה מרמלה", ולא באמת אכפת לו מנפשה.
אפשר ממש לראות את זה בשיחה שלו עם ולדימיר, כשהוא בהתחלה עוד ניסה לשכנע שהוא רק רוצה שסוניה תשלים איתו וזה הכול, אבל אז אחרי שהשיג את מה שהוא רוצה ממנה כבר פחות הסתיר את כוונותיו:


"אני לא כזה חכם".
"אבל ידעת שסוניה תחזור אליך בתנאים שלך".
"קיוויתי, לא ידעתי".
"ועכשיו אתה הולך לנצל את החולשה שלה אליך, בלי כל מחשבה נוספת".
"סוניה כבר ילדה גדולה, אתה לא חושב?".
"לא, אני לא חושב. סוניה ילדה מרוסקת".
"רק רציתי שנחזור להיות ידידים. זאת היא שלקחה את זה יותר רחוק".
"מההתחלה רצית יותר וגם ידעת שתשיג את זה. אל תעמיד פני תם".
"ואתה אל תהיה כל כך דרמתי. סוניה באמת כבר ילדה גדולה".
-

הוא פשוט כל כך מבחיל.
ואני חושבת שזה חלק ממה שאהבתי בספר, כי הדברים שהוא אומר פשוט נוראיים בדרך שקשה להסביר, אבל מספיק חזקים כדי להוציא מהקורא רגש שלילי.
סוניה לעומת זאת הוציאה ממני צחוק.
הבחורה פרועה לגמרי, היא ללא ספק מתחילה לנקום בו דרך סקס פראי, שהוא נהנה ממנו.
היא אומרת דברים נוראיים על עצמה, שכבר אין לה נשמה להרוס.
היא נושכת אותו, משאירה עליו סימנים, ומקווה שענת תראה אותם אבל ענת חיה בכוכב אחר לגמרי ולא מודעת לבגידה של שאוליק.
משום מה אני לא מצליחה להגיד שהם מנהלים רומן, כי זה לא רומן, זה משהו אחר והרבה יותר אפל.

לשאוליק הייתה בעיה עם הסימנים שסוניה השאירה עליו והוא ניסה להימנע מהם ככל יכולתו, אך סוניה נהנתה לעשות לו אותם.
לא פעם כשהשתגלו ניסתה לנעוץ את שיניה בבשרו, או למצוץ את צווארו, מאלצת אותו לנקוט בפעולות הגנה שהכאיבו לה כמו אחיזה בשערה או סכירת פיה בכף ידו. שאוליק לא תמיד הצליח לעמוד במשימה הכפולה שעמדה לפניו ונאלץ לבחור בין אורגזמה לסימן, יוצא מופסד בכל מקרה. סוניה, שתמיד הייתה מוכנה להקריב אורגזמה לטובת צחוק, הייתה צוחקת מתסכולו.
"למה את עושה את זה?", היה שאוליק חוזר ושואל אותה נרגז.
"כדי שיהיה לך מה להראות לענת", הייתה סוניה משיבה לו בנחת.
"את לא יכולה להוציא את ענת לחמש דקות מהראש שלך?", שאל אותה באחת הפעמים שענתה לו כך.
"לא. המלונה של הכלבה שלך יושבת לי באמצע המוח".
"ענת לא כלבה. אל תקראי לה ככה".
"כשהיא תפסיק לנשוך אותי".
"היא לא יודעת שהיא נושכת אותך".
"זה כואב באותה מידה".
"הלוואי שהייתי יכול לחיות עם שתיכן".
"אתה חי עם שתינו, כלב בוגדני מלא קרציות שכמוך. בחתונה של ולדימיר התחשק לי לגשת אליה ולספר לה עלינו, רק כדי לראות אותה זורקת אותך לכל הרוחות".
"את לא מסוגלת לעשות דברים כאלה, סוניצ'קה", צחק שאוליק.
"אל תסמוך על זה יותר מדי".
"הנפש האצילה שלך לא תרשה לך לעשות דבר כזה".
"אין לי נפש, אמרתי לך".
-

בקצרה, זה היה ספר מהנה.
אני חושבת שזה בגלל שאני לא קוראת הרבה ספרי מקור, משהו בסגנון השונה הזאת, הדיאלוג הלא מתורגם, פשוט עובד לי נורא טוב.
הסיפור הזה לא תמיד מדויק מבחינת עיקרו, אז אני לא מרגישה שניסו להעביר לי מסר מסוים ולהגיד לי מה לחשוב עליו ועל הביצוע שלו, וזה משהו שגם מוצא חן בעיניי.

הספר הזה כן גרם לי לחשוב על קארמה, ועל כך שיש אנשים הגונים שמגיעה להם אהבה טובה ואנשים שמגיע להם להיענש דרך התאווה שלהם, ושבסופו של דבר כולם משלמים מחיר על הבחירות שלהם, גם האנשים ההגונים וגם האנשים הנאלחים.
לא מסופר על ענת הרבה, היא לא דמות שמאוד נוכחת בדרמה של הספר הזה, אבל אני חושבת שזה מה שהופך אותה לדמות טובה.
כאילו כל הדרמה הזאת, והרעל הזה, בכלל לא נוגעים בה.
היא נשארת אישה חיננית, טובת לב, שיודעת איך להראות חמלה אפילו לגבר בכיין ודוחה כמו שאוליק.
והסוף שלה הוא לא מושלם, אבל הוא סוף אמיתי.

זה ספוילר אז מי שלא רוצה לדעת איך הספר נגמר שלא יקרא.
בסוף הספר כשענת מחבקת מישהו שהיא אוהבת יותר משהיא אהבה את שאוליק, היא מגלה משהו נורא מעניין על זה:

היא חיככה את אפה באפו, חושבת לעצמה שפעם היה לה גבר שהיא נתנה לו יותר מכפי שהיא אוהבת אותו, ועתה יש לה גבר שהיא נותנת לו פחות מכפי שהיא אוהבת אותו, ועליה לתקן את הדבר המעוות והלא צודק הזה. וכאשר היא תעשה את זה, לא יהיה זה רגע שבו לבטים ארוכים יסתיימו בפשרה מודחקת, אלא רגע שבו רוחות טובות שנושבות עליה כבר הרבה זמן, יישאו אותה אל המקום הטוב שהן מבטיחות לה.
יחד עם זאת, עמוק בלבה היא ידעה, שמשהו מהעייפות שהיא חשה בערב הזה, יִדְבַּק בעצמותיה לנצח.
-

וזה סוף הסיפור.
הפסקה הזאת שקראתם, ככה זה נגמר.
ויכולתי להרגיש את זה...
שהאכזבה והשבר מהנישואים הקודמים שלה, כאילו שרטו את עדשות משקפייה, וגרמו לה להמעיט שלא בכוונה, מהאהבה שיש לה בחייה עכשיו.
ואני חושבת שזה תמיד עצוב, כשאנשים מאבדים את היכולת לראות את החיים דרך משקפיים ורודים.
בעיקר כשזה בגלל האהבה הלא נכונה.

אז אני חושבת שזה מה שהספר הזה הדגיש לי בשורותיו האחרונות.
את העניין הזה, שזה תמיד סיכון לבחור לאהוב מישהו, ושאם כבר בוחרים, אז עדיף את האחד שבאמת מרגיש נכון ולא את זה שטרם הצלחנו למצוא בו את ההוכחה לכך שהוא לא בשבילנו.
אני חושבת שזה מוזר, שאנחנו יודעים את זה כשאנחנו פוגשים מישהו שלא מתאים לנו בכלל, ובכל זאת רוצים לתת לאהבה הזאת צ'אנס.
אני רוצה להגיד שזה מטופש, אבל אני מניחה שזה פשוט אנושי, לסמוך ככה.”