פרולוג
דליה
בוסטון, לפני אחת־עשרה שנה
הייתי מוכנה לעשות הכול כדי להרוויח כסף כך שאוכל להמשיך ללמוד אומנות, והעבודה הזו הייתה ההוכחה.
אבי היה כבאי, אמי אחות, ואחדים מחמשת ילדיהם רצו ללמוד בקולג'. קיאַן וסוֹרשָה מקגווייר לא שמחו כשהכרזתי שאני נרשמת ללימודי אומנות. מלבד דֶרמוֹט, שקפץ מעבודה אחת לאחרת כאילו פחד לחטוף מהן הרפס, ודילן, האחות הצעירה ביותר שהלכה לבית ספר למקצועות היופי, אני הייתי הבת השלישית למשפחת מקגווייר שהלכה לקולג'. החרא הזה היה די יקר, לדברי ההורים שלי. למה לא יכולתי לבחור משהו שימושי כמו דָווינה, שלמדה מנהל עסקים, או כמו דָארָה שלמד עיתונאות?
כן, ממש שימושי.
או־קיי, אז אלה מקצועות הרבה יותר שימושיים מאומנות, אבל יצירה של דברים יפים היא חלק גדול מהזהות שלי.
עם זאת, גם עם מלגה וסיוע כלכלי הלימודים היו יקרים, כלומר היה עלי לעבוד בכמה עבודות לאורך השנה כדי לממן אותם. התגוררתי בבית הורי, מה שאומנם צימצם עלויות, אבל גם הקשה עלי להיפגש עם חברים, אז ניסיתי למצוא עבודה בתעשיית האומנות.
אלא שאפילו אני נאלצתי להודות, שהעבודה הזאת הייתה מוגזמת. הסיבה היחידה שעמדתי שם עירומה למחצה היא שקיבלתי על זה הרבה כסף!
התערוכה בגלריה הקטנה באלסטון הייתה של האמן ק' לווינסקי. היא נקראה "יותר מ...", והוצגו בה ציורים היפר־ריאליסטיים שנראו כמו עומדים לקום לתחייה ולצאת מתוך הבד. כדי למשוך קהל לתערוכה, הגלריה שכרה אותי, שתי בחורות נוספות ושלושה בחורים לעמוד שם כמו יצירות אומנות חיות. היינו אמורים לעמוד בלי לזוז, כל אחד על במה קטנה ועגולה משלו, ולשנות תנוחה פה ושם. מה כל כך מרגש בזה, אתם שואלים?
נראינו עירומים.
לבשנו גרבוני גוף שקופים, שק' לווינסקי צייר עליהם וקישט אותם, אבל רק באזורים אסטרטגיים במיוחד.
הייתי בת עשרים, נמוכה ומעוגלת, וכמה חלקים ביצירת האומנות שלבשתי בקושי כיסו אזורים מסוימים, אם הבנתם את כוונתי. למעשה, כשלבשתי את הגרבונים בפעם הראשונה, חשבתי שאין שום סיכוי שאצא אל הגלריה ואניח לאנשים לראות אותי ככה! ואז נזכרתי בכסף, ובעובדה שאין סיכוי שמישהו שאני מכירה ייכנס אי־פעם לגלריה.
ההורים שלי לעולם לא יגלו.
וחשוב מזה, החבר המאצ'ו שלי, גארי, לעולם לא יגלה. בכל מקרה, יצאנו רק חודשיים, אז זה לא שהייתה לו באמת זכות להביע דעה בנושא. גארי, עם זאת, היה מצחיק, חתיך, והבחור הראשון שהצליח לגרום לי לגמור בסקס. די התלהבתי מזה, אז לא רציתי לדפוק הכול.
לא. אף אחד לא יֵדע על פרק הזמן האקסהיביציוניסטי הזה שלי בשם האומנות.
התעלמתי מהכאב הקל בגב התחתון וניסיתי לא לזוז יותר מדי. כשקיבלתי את העבודה הזאת, לא הבנתי כמה קשה יהיה לעמוד כל כך הרבה זמן. לא הייתי בן אדם שנשאר במקום אחד. גארי אמר שאף פעם לא פגש מישהי אנרגטית כל כך. לא שהוא התלונן, אם הבנתם את כוונתי.
הנחתי למחשבותי לנדוד לפרויקט שלי בקולג'. הסמסטר נרשמתי לקורס צורפות, והתאהבתי. כלומר ממש־ממש התאהבתי. נראה לי שמצאתי את הייעוד שלי. גם המורה שלי התלהבה מהתכשיטים שיצרתי. הענקתי לאמא שלי שרשרת שהכנתי ליום הולדתה, ואפילו היא — סוֹרשה "אני לא מאמינה שהילדה שלי לומדת פאקינג אומנות" מקגווייר — חשבה שהשרשרת יפהפייה. אם כי מיד הרסה את זה בשאלה, איך אני מצפה להרוויח כסף אמיתי מתכשיטנות. שיהיה.
הייתי דליה מקגווייר — אוטוטו צורפת. כל כך מגניב! או בלשונו של אחי דרמוט, "זה פאקינג מעולה, דליה, פאקינג מעולה!"
הרהורי דעכו אט־אט כשאש הזדחלה על פני עורי. לא אש אמיתית. אבל אתם מכירים את העקצוץ החם הדוקר הזה, כשאתם מרגישים שמישהו נועץ בכם מבטים? כלומר עמדתי בגלריית אומנות בעירום חלקי, אז אנשים באמת נעצו בי מבטים. אבל בכל זאת העברתי מבט על החדר ו...
שם!
מקור העקצוץ החם נשען אל הקיר ליד אחד הציורים.
הוא חייך כשמבטינו נפגשו ו... וואו. או־קיי, אפרופו עקצוצים חמים.
הסטתי את מבטי מיד והסמקתי כשחיוכו הנערי הבזיק בשדה הראייה שלי.
אני די בטוחה שהבחנתי בכתפיו הרחבות ובמותניו הצרים מתחת לחולצת הטריקו הלבנה שהוא לבש.
די לחשוב על החתיך, דליה, רטנתי לעצמי. הייתה לי עבודה — וחבר.
חבר שהתמצא בדגדגנים.
לא הייתי מסכנת את זה בעד שום הון שבעולם!
אבל שעה שניסיתי לא להזיז שריר, יכולתי להרגיש אותו נועץ בי מבטים.
ונועץ מבטים.
וממשיך לנעוץ מבטים.
לא יכול להיות שהוא ממשיך. זה בטח הדמיון שלי.
אוף, על הזין שלי. הצצתי לעברו, וגופי נדרך לראות שהוא לא רק נועץ בי מבט, הוא מתקרב אלי.
הפעם החזרתי לו מבט.
גארי היה גבוה ממנו אבל רזה יותר, עם שיער כהה, עיניים כחולות יפות וקעקועים בולטים. הוא הגיע מדרום בוסטון, אבל נראה כמו כוכב רוק יפיוף.
הבחור הזה נראה מחוספס יותר, עם שערו השטני ועיניו הכהות. פניו כמו סותתו באבן, בניגוד לצורה המקסימה של פיו.
הוא חייך בזחיחות כשהמשכתי להתבונן בו.
צימצמתי את עיני לעברו.
הוא לא הגיע לפה בשביל האומנות.
סוטה!
לרגע שכחתי מהעבודה שלי ועיקמתי פרצוף, מחווה שככל הנראה שיעשעה אותו.
בתוכי הזדעפתי, והחלטתי שהכי טוב מבחינתי זה להתעלם מהבחור הלוהט הזה שהגיע למופע מציצנות. עובדה שמחקה את היופי החיצוני שלו. באמת.
היו שם בחורות אחרות.
לך תסקור אותן!
למען האמת, נדמה שהוא נעץ מבטים רק בפנים שלי... אבל ידעתי שבזמן שלא הסתכלתי עליו, כמו עכשיו למשל, הוא בחן אזורים אחרים שלי.
זה לא היה מחמיא. זה היה קריפי ומעצבן.
אני יצירת אומנות חיה, חתיכת חרא, לא קישוט חלון באמסטרדם!
אוף, על מי ניסיתי לעבוד? אפילו "חובבי האומנות" לכאורה הגיעו לפה לראות את האנשים העירומים למחצה. בשביל זה הגלריה שכרה אותנו.
בכל זאת, לפחות שאר האנשים העמידו פנים שהאומנות מעניינת אותם.
עצבנותי הלכה וגברה — לא ידעתי אם זה מפני שליבי האיץ משום־מה תחת מבטיו העזים — אז הסבתי את תשומת ליבי בחזרה אל מר חתיך עם בעיית הבהייה.
כן. הוא עוד היה שם. והמשיך להביט בי.
אלא שעכשיו מבטו הפך יוקד ומלוהט באופן שהחיש לא רק את דפיקות ליבי. כשמבטינו נפגשו הרגשתי משהו מזנק עמוק בתוכי, והלם הציף אותי בתגובה לחום שמיד התפשט בין רגלַי.
מה לעזאזל?!
מזועזעת מהתגובה שלי לזר הגמור (כלומר, מה בכלל קרה פה?), החלטתי שהגיע הזמן להבהיר לו משהו. הרמתי את זרועי באיטיות, בחינניות, כופפתי את הברך הנגדית שלי בזמן שידי טיפסה מעלה, וראיתי את עיניו של הזר מתלהטות.
שיט.
סוטה.
הבאתי את כף ידי אל פני וקפצתי את האצבעות לאגרוף, פרט לאמה שלי שליטפה את לֶחיי לצד מבט נוקב של "לך תזדיין".
ומה הייתה תגובתו לאצבע המשולשת הזאת?
הוא השליך את ראשו לאחור וצחק, מושך את תשומת הלב של כולם. הורדתי את היד כדי שהבוס שלי לא יראה אותי מראה ללקוח אצבע משולשת.
עיניו הכהות של הזר נצצו כשצחוקו דעך. הוא שלח לי חיוך מלא חיבה לא מובנת, ואז נפנה ממני והתרחק. כשנעלם מעבר לפינה, גופי נרפה בהקלה.
ואולי באכזבה?
כעבור שעה יצאתי מהארון הקטן ששימש לנו תא החלפה, לבושה בבגדים שלי ומצטערת שאין לי כסף לעיסוי. כל השרירים בגבי נתפסו לאחר שעמדתי על רגלי ארבע שעות עם שתי הפסקות של רבע שעה בלבד בין לבין.
בהמשך אותו לילה הייתה המשמרת הראשונה שלי בבר במלדֶן, העיירה הסמוכה לאֶוֶורֶט, שבה התגוררתי. פעם זאת הייתה העבודה של אחותי דווינה, וכשקיצצו לי את שעות העבודה בבר של הקולג', נטשתי את הספינה ועברתי לכאן. השכר בבר החדש היה גרוע, אבל עושים מה שאפשר, נכון?
תחבתי קווצת שיער מאחורי אוזני כשחלפתי על פני מראה בירכתי הגלריה. בגלריה רצו שנקרצף את הפנים שלנו לחלוטין חוץ ממסקרה לבנות, אז נראיתי מאוד צעירה. ומשעממת. הייתי בשנה השלישית לתקופת האופנה הסקסית שלי, ואהבתי בגדי וינטג', אייליינר שחור חתולי ושפתיים אדומות. העפתי מבט חטוף בפרצוף החף מאיפור שלי והחלטתי שאני זקוקה לפוני. פוני ייראה מעולה. מאוד וינטג'.
באופן כללי לא נראיתי חמודה כהרגלי כשיצאתי לחלל הראשי. לבשתי מכנסי ג'ינס, חולצת טריקו ונעלי ספורט, במקום שילוב של חצאית עיפרון, חולצה יפה וסנדלים. לפעמים גם לבשתי שמלות שהחמיאו לי, אבל בגלל קימורי הגוף שלי אהבתי את האופן שבו חצאיות העיפרון הדגישו את מותני הצרים והאגן הרחב שלי.
במכנסי ג'ינס נראיתי רגילה.
הבוס שלי אמר שנוכל לקבל קפה וכריך חינם בבית הקפה הקטן שבירכתי הגלריה, והייתה לי בהחלט כוונה לנצל את ההצעה. אחרי שלקחתי את האוכל והשתייה שלי, התיישבתי בבית הקפה השקט וכמעט גנחתי בעונג כשרגלי זכו למנוחה.
היה זה אחד מאותם רגעים מושלמים של סיפוק. כיסא ואוכל בחינם.
עד שהוא הרס את זה.
הכיסא לידי חרק כשמישהו משך אותו לאחור. נרתעתי בהפתעה ונמלאתי מתח, כשהחתיך עם העיניים החלומיות והפה השופע התיישב ליד השולחן שלי. עינינו נפגשו ומבטינו התלכדו כשהוא שילב את זרועותיו על השולחן ורכן קדימה.
"הי."
בלעתי את חתיכת הכריך שלעסתי, והדופק שלי דילג והמריא. סומק התפשט בעורי, וקיוויתי שהוא בלתי נראה. בניסיון להתעלם מתגובתו הלא ברורה של הגוף שלי לנוכחותו, הזדעפתי. "איזה יופי, הנה הסוטה."
הוא שלח לי חיוך חטוף, ובכלל לא היו לי פרפרים בבטן.
או־קיי, היו לי פרפרים בבטן. לגמרי היו לי פרפרים בבטן.
"אנשים בדרך כלל קוראים לי מייקל או מייק." המבטא הבוסטוני שלו היה כבד יותר משלי. הוא נשמע כמו גארי, וחשדתי שגם הוא מדרום בוסטון.
"כי הם עדיין לא ראו אותך בוהה בנשים חצי עירומות כמו ילד בן שתים־עשרה."
מייקל או מייק צחק קלות. "ככה זה נראה?"
"נשאר לך קצת ריר ממש כאן." הצבעתי על זווית פיו.
הפעם הוא לא חייך. במקום זאת הוא נעץ בי מבט עז, עד שהתחלתי לתהות אם יש לי משהו על הפרצוף. התרגזתי והתפרצתי עליו, "אתה שוב עושה את זה."
מייקל (החלטתי שתמיד אהבתי את השם, ושנאתי כשאנשים קיצרו אותו למייק) משך בכתפיו. "אין לי שליטה על זה."
"טוב, תנסה בכל זאת." נגסתי בכריך שלי והזדעפתי לעברו בזמן שלעסתי.
"אלוהים, אי־פעם אמרו לך שאת פאקינג מתוקה?"
"אי־פעם אמרו לך שאתה מוגזם?"
"זאת הפעם הראשונה."
"אה, איזה יופי לי שהחלטת להתנסות בזה דווקא היום."
"את חכמולוגית קטנה." הוא ציחקק. "הבוס שלך יודע שאת מושיטה אצבע משולשת ללקוחות בזמן שאת מעמידה פני יצירת אומנות?"
"אתה הראשון."
"לכָבוד הוא לי."
"אתה גם הראשון שנכנס כדי לנעוץ מבטים בדוגמניות כמו סוטה."
"זה לא נכון." הוא נשען לאחור בכיסאו כאילו הוא עומד לנהל איתי שיחה ארוכה ונינוחה.
הייתי מוכרחה להיפטר ממנו. ליבי פעם מהר מדי, הבטן שלי נמלאה פרפרים. לא הייתי אמורה להגיב לאף גבר ככה, מלבד גארי. אבל המחשבה שמייקל יקום וילך הציפה אותי אכזבה עזה. נהניתי להקניט אותו, והוא... טוב, הוא עורר בי ריגוש מסוים.
אוי לא.
"זה כן נכון!" צחקתי בבוז. "לגמרי התנהגת כמו סוטה."
"נעצתי מבטים בדוגמנית אחת. בך. ולא התנהגתי כמו סוטה."
"אה, אז אתה מומחה לאומנות, זה העניין?"
"לא, אני שוטר טירון. זה היום החופשי שלי, ואמרתי לחבר שלי שאקפיץ אותו לעבודת קייטרינג שיש לו הלילה. האירוע הזה נערך פה. בדיוק יצאתי מהמטבח והלכתי למכונית שלי כשהסתכלתי הצידה, ו... טוב," הוא משך בכתפיו, "לא יכולתי להסיט את המבט."
אולי הייתי מטומטמת כשחשבתי ששמעתי כנות בקולו. אבל זה מה ששמעתי. זאת לא הייתה שורת התחלה בוטה, אלא האמת. הוא נראה כאילו תפסתי אותו לא מוכן, מה שגרם לי להרגיש טוב יותר לגבי התגובה שלי אליו.
לא ידעתי מה להגיד.
"עכשיו את פתאום ביישנית?"
צימצמתי את עיני. "אני מנסחת תשובה."
"אה, זה מה שאת עושה?" הוא צחק. "אז קדימה, תמשיכי לנסח. יש לי זמן."
"אני אמורה לחשוב שאתה קריפ."
הוא הטה את ראשו. "הרי הלבישו אותך ככה רק כדי שאנשים ינעצו מבטים, לא?"
"כן, אני מניחה," עיקמתי את אפי, "אבל אנשים אחרים לא הגיבו בצורה כל כך בוטה."
"למה את עושה את זה?" הוא הניד בראשו לעבר הגלריה.
"זאת לא בושה," עניתי מתוך מגננה.
"זה לא מה שאמרתי."
"טוב, אתה הופך את זה לסקסי כשזה אמור להיות אומנותי."
מייקל צחק. הוא נראה טוב כשצחק. הצחוק שלו היה עמוק ורועם, והרגשתי אותו גם בין רגלי.
אלוהים אדירים.
"את הפכת את זה לסקסי, ואני חושב שהאנשים האלה ידעו בדיוק מה הם עושים כשהם שכרו אותך."
הסמקתי בתגובה למחמאה. "מה שתגיד. השכר גבוה באופן מגוחך, ואני סטודנטית לאומנות. אני צריכה את הכסף."
"אני לא שופט אותך. אבל אני חייב להגיד שאם היית שלי, לא הייתי שמח שאת עושה את זה."
נהדר, עוד גבר קדמון כמו גארי. זה כאילו מגדלים אותם פה על העצים. "תקשיב, מאצ'ו, אף אחד לא אומר לי מה לעשות."
"אה, די הבנתי את זה כשהושטת לי אצבע משולשת, מתוקה."
התעלמתי מהעקצוצים שחלפו בי בתגובה לכינוי החיבה והטיתי את ראשי הצידה בהרהור. "אם אתה שוטר, אתה בטח יודע שהחֶברה לא בדיוק מחבבת סוטים."
הוא צחק קלות. "אני לא מאמין שאני מנהל את השיחה הזאת. וכן, זה נכון. אבל אני לא סוטה. אני מבטיח לך."
"הראיות סותרות את ההצהרה שלך."
"פאק, אילו ידעתי שאת חכמה כל כך, לא הייתי מתיישב פה," הוא הקניט.
"אתה מוזמן לעזוב," עניתי, אם כי עמוק בפנים חשבתי, בבקשה אל תלך.
"הכיסא הזה נוח, וההתחכמויות שלך מאוד מוצאות חן בעיני כרגע." עיניו הכהות הצטעפו כשמבטו נפל על שפתי.
ליבי דהר שעה שחבל בלתי נראה כמו התלפף סביבנו, מקרב בינינו יותר ויותר. לא הבנתי את זה. כל עצב בי עיקצץ והתעורר לחיים, עורי היה חם, ולפתע הייתי מודעת לכל דבר בעצמי.
"יש לי חבר," פלטתי.
האכזבה של מייקל ניכרה עליו. הבטנו זה בזה כמה שניות, עד שהוא שאל, "ברצינות?"
משכתי בכתפי. "אנחנו לא הרבה זמן ביחד, אבל טוב לנו."
"כמה זמן זה לא הרבה זמן?"
"חודשיים."
שפתיו התעקלו בחיוך. "זה באמת לא הרבה זמן."
ניסיתי לכבוש חיוך, אך לשווא. "אתה מוכן להתחיל עם חברה של מישהו אחר?"
"מעולם לא עשיתי משהו כזה, אבל את היוצאת מן הכלל."
"באמת?" ליבי התפקע מגאווה.
מייקל הינהן. "את לא יכולה להגיד לי שאת לא מרגישה את זה?"
נשכתי את שפתי והינהנתי באיטיות.
רעב הבזיק בהבעת פניו.
וואו.
ניענעתי את ראשי כאילו בניסיון לנער מעלי את הדחף הבל יתואר לזנק עליו. זה היה מטורף. "אני לא בוגדת. אף פעם."
"גם אני לא," הוא הבטיח. "תשבי איתי קצת."
תהיתי אם זה רעיון טוב.
"על מה את חושבת?"
"שהאכזבה שלך כשאמרתי שיש לי חבר לא הייתה אמורה למצוא חן בעיני כל כך."
"אם כבר מדברים עליו, הוא יודע שאת עובדת פה?"
"לא. והוא לא צריך לדעת. זאת עבודה זמנית, ואני מקבלת המון לשעה, וזה לא פוגע באף אחד."
"אני נאלץ שלא להסכים."
"למה?"
"זה פוגע בחבר שלך. אלמלא עבדת פה, לא הייתי רואה אותך, מחליט שאַת הדבר הכי פאקינג יפה שראיתי אי־פעם ומתיישב לדבר איתך. עכשיו גיליתי שאת לא רק משגעת, את גם חכמה ומצחיקה — אם כי כבר ידעתי את זה כשהראית לי את האצבע — אז אני לא אלך מפה עד שנחליף מספרי טלפון. ואני עושה את זה בידיעה שגם אם את נמשכת אלי רק חצי ממה שאני נמשך אלייך, את תיפטרי מהחבר הלא־ממש־רציני שלך, תתקשרי אלי ותיתני לי הזדמנות. אז כן, הייתי אומר שהעבודה הזאת קצת פגעה בחבר שלך."
הבטתי בו בתדהמה. "אתה ממש שחצן."
"לא, אני נחוש."
"החבר שלי טוב במיטה." התחושה הפתאומית הזאת שאני נקרעת לשניים הרגיזה אותי. "לא קל למצוא מישהו כזה."
מייקל חייך בתגובה לבוטות שלי. "מתוקה, עוד לא ראית כלום. את מה, בתחילת שנות העשרים שלך?"
הינהנתי. "עשרים. אז?"
"אז אולי את מתבלבלת בין סקס סביר לסקס טוב." הוא רכן קדימה עד שאפינו כמעט נגעו זה בזה. נשימתי נלכדה בגרוני, כשניחוח הבושם המתובל שלו דיגדג את חושַי. "אם היה לי מזל והיית במיטה שלי, הייתי גורם לך להרגיש דברים שבכלל לא ידעת על קיומם. אם היית שלי, לא היית מפלרטטת עם אחרים. לא היית רוצה, כי היה ברור לך שאף גבר אחר לא יעריך אותך כמוני. תסמכי עלי, מתוקה, אני מעריך את הדברים הטובים, ואני אסיר תודה מעל ומעבר כשאני מוצא משהו מיוחד. אלא שמעולם לא חשבתי שאמצא משהו כל כך יוצא דופן, ובטח שלא בגלריה לאומנות."
או. מיי. גוד.
"מה אתה עושה לי?" התפרצתי עליו ונשענתי לאחור כדי להגדיל את המרחק בינינו. "המוצא שלי אירי, או־קיי. גדלתי מוקפת בבחורים אירים עם קסם אישי שאין לעמוד בפניו. ואל תגיד לי שאתה לא אירי. אני יודעת שכן."
"נכון. אבל זה לא סתם משפט התחלה."
מתוסכלת, דחפתי את הכיסא שלי הרחק מהשולחן והרמתי את התיק. גארי מצא חן בעיני, המצב בינינו היה טוב! כלומר, מצוין. והבחור הזה הפחיד אותי. כלומר, יכולתי להיות אימפולסיבית לפעמים, אבל מעולם לא התחשק לי לזרוק את עצמי על גבר שלא הכרתי ולזיין לו את הצורה. עד גארי עשיתי סקס רק כשהורמונים הציפו אותי, ותמיד התאכזבתי.
המשיכה הזאת ביני לבין מייקל הייתה עצומה. כן, היה שם מתח מיני, אבל היה שם עוד משהו. חיבור שלא הבנתי. זה עירער אותי!
"אני חייבת ללכת."
"אל תלכי." הוא קם בחוסר ביטחון, מה שנראה לא אופייני לו. אבל מאין לי לדעת? עוד לא הכרנו! "אני מצטער אם לחצתי יותר מדי. מעולם לא..." הוא משך בכתפיו, ולפתע הוא נראה לי מאוד צעיר.
והתחוור שהוא צעיר יותר משחשבתי, כשאמר שהוא שוטר. כעת הנחתי שהוא בגילי או בגילו של גארי, שמבוגר ממני בשנתיים.
"תישארי. תדברי איתי." הוא החווה בידו אל השולחן ושלח לי חיוך מפציר. "תגידי לי את שמך."
"אני לא יכולה." הרגשתי צורך לשים מסך ביני לבינו, והרגשתי צורך לפגוש את גארי ולהיזכר שמה שיש לנו ממש טוב, לעזאזל.
אבל הבעת פניו הנפולה של מייקל צבטה את ליבי.
"תראה, אני אחזור לפה ברביעי בערב ושוב בשבת. אם אתה באמת מתכוון לזה, אז תבוא. נמשיך משם."
ההקלה שהרגיש ניכרה בו.
"זה מוצא חן בעיני." חייכתי אליו, ועיניו התמקדו בגומה שבלחיי השמאלית. היא הייתה מתנה מאבי.
"מה מוצא חן בעינייך?"
"בלי בולשיט. אתה מגלה לי מה אתה מרגיש בלי לומר מילה. וההקלה שלך מוצאת חן בעיני. אני מבינה שאתה תהיה פה?"
"מתוקה, אם תחייכי אלי ככה ותראי לי את הגומה הקטנה והמשגעת שלך, אעשה בשבילך הכול, חוץ מרצח. טוב, אולי אפילו כולל רצח," הוא התבדח.
חיוכי התרחב, והבעת פניו התרככה. אלוהים. "אז נתראה בקרוב."
"לפחות תגלי לי את שמך," הוא קרא לכיווני בזמן שהתרחקתי.
הסתובבתי אליו וצעדתי לאחור, "אני אגיד לך מה. אם תגיע, אגלה לך את השם שלי."
"טיזרית."
הושטתי לו אצבע משולשת בחיוך קנטרני, וצחוקו הידהד מאחורי כשיצאתי מהמקום. תחושת הציפייה מילאה אותי עליצות, מהסוג שמישהי עם חבר בהחלט לא אמורה להרגיש.
"הכול בסדר?" שאלה אותי אָלי כשהחזרתי עודף ללקוח.
המשמרת שלי בפאב של ויילד התחילה לפני שעתיים, וטיפלתי בלקוחות לאורך הבר בקצב מהיר למדי. כבר היה לי ניסיון כברמנית, אז זה לא היה קשה, והלקוחות שם היו הרבה יותר נוחים לשיחה מאלה בבר שבקולג'.
"הכול מעולה." זרקתי לה חיוך.
"החבר שלך יהיה פה בקרוב?"
רגשות אשם דקרו אותי כשחשבתי על גארי. טכנית, סידרתי לעצמי דייט עם גבר אחר. באותו רגע זה לא נראה לי ככה, אבל לאחר שהתרחקתי ממייקל הבנתי שעשיתי משהו רע. פלירטטתי עם בחור אחר וקבעתי להיפגש איתו שוב בעבודה. ובכל זאת, לא יכולתי לשכוח את הפרפרים שהרגשתי — והמשכתי להרגיש — למחשבה על הזר. זה לא קרה לי עם גארי, ככל שחיבבתי אותו.
האם היה לי שווה להרוס את מה שיש לי עם גארי בשביל מייקל? החבר שלי התקשר אלי לפני המשמרת כדי לספר שלסאלי יש חופש בשבת בערב, אז הוא רוצה להביא אותו לפאב של ויילד, לפגוש אותי. סאלי היה החבר הכי טוב של גארי, אבל הוא היה שוטר, ולאחרונה לא היה לו הרבה זמן חופשי. הוא עבד שנתיים במשטרת בוסטון, אז רק לאחרונה קיבל לוח משמרות קבוע שאיפשר לו לצאת יותר עם חברים.
קצת חששתי לפגוש אותו. גארי דיבר עליו כל הזמן. הם גדלו יחד, ואם כי גארי פישל לא מעט, סאלי תמיד היה שם לחלץ אותו מצרות. ממה שידעתי על החבר שלי, הוא ללא ספק היה חסר האחריות מהשניים. לפנַי גארי התעניין רק בסקס מזדמן וירד על סאלי על כך שהוא גבר של אישה אחת. סאלי רצה ללמוד משפטים בקולג', אבל למשפחה שלו לא היה כסף לשלוח אותו, אז הוא עבר את מבחני המיון של המשטרה בגיל תשע־עשרה והפך לצוער במשטרת בוסטון. בגיל עשרים ואחת התאפשר לו להירשם לאקדמיית השוטרים, והוא נהיה שוטר כמו אבא שלו.
גארי, לעומת זאת, קפץ מעבודה אחת לשנייה ופוטר על ימין ועל שמאל, עד שדוד שלו לקח אותו לעבוד אצלו כמכונאי רכב. מאז הוא תקע יתד. גם איתי.
אילו גארי והחבר הכי טוב שלו היו יודעים מה עשיתי היום, הם היו שונאים אותי.
אבל לא עשיתי שום דבר, התווכחתי עם עצמי. לא באמת.
"הי, יפהפייה."
קולו המוכר של החבר שלי עורר אותי מהמחשבות רדופות האשמה, והעברתי את הבירה שהחזקתי ללקוח שלי. גארי רכן מעל לבר וחייך אלי.
חייכתי אליו בחזרה ורכנתי לעברו כדי לנשק את שפתיו. אחדים מהבחורים סביב הבר נאנחו באכזבה מעושה, וגארי חייך אל פי ואז הזדקף וזרק להם חיוך רחב. "בדיוק, חבר'ה, היא שלי, אז תתרחקו."
ניענעתי את ראשי בתגובה לשטויות שלו. "הכול טוב?"
"זה מה שאני אמור לשאול אותך. מה קורה?"
"הכול טוב."
הוא הינהן והסתובב להביט מעבר לכתפו. "הבאתי את סאלי. אמרתי לך שהוא לא החבר הדמיוני שלי."
צחקתי כי הקנטתי אותו על כך, אחרי שחלפו שבועות ועדיין לא פגשתי את סאלי המסתורי. העפתי מבט מעבר לכתף של גארי כדי לחייך אל החבר שלו, שהתקרב אל הבר. החיוך שלי קפא.
התאבנתי בהלם כשהבטתי לתוך זוג עיניים חומות ומוכרות.
מייקל?
הפתעה הבזיקה לרגע במבטו, אבל הוא התאושש מהר ממני. הוא הושיט לי יד ואמר בהטעמה, "מייקל סאליבן, נחמד להכיר אותך."
אלוהים אדירים.
סאליבן. סאלי.
כמובן.
טוב, זה נורא, ברמות קשות. בלעתי את ההלם והאכזבה שלי ואחזתי בידו בהיסוס. עורי עיקצץ בתגובה למגעו, וידו כמו התהדקה סביב ידי מבלי משים. "דליה." היה לי קשה לבטא את המילים, אז הן יצאו מפי רפות וחסרות ביטחון. "נחמד להכיר גם אותך."
"אל תגידי לי שנהיית ביישנית פתאום," צחק גארי.
חייכתי חיוך מתוח. "הוא החבר הכי טוב שלך. אני רוצה שהוא יחבב אותי."
בדיוק. אלא שלא ציפיתי שהוא יחבב אותי, תרתי משמע.
"ברור שהוא יחבב אותך. נכון, סאלי? איך אפשר שלא?"
מייקל שלח לנו חיוך מעושה. "דיברת עליה כל כך הרבה, אני מרגיש כאילו אני כבר מחבב אותה."
גארי טפח לו על הגב ואז התיישב בכיסא בר. מייקל ואני החלפנו מבטים טעונים לפני שהוא התיישב ליד החבר שלו.
בתוך תוכי רעדתי, אך עשיתי כל שביכולתי להסתיר את זה. חששתי שמייקל יספר לגארי שפלירטטתי איתו, ושמייקל לא יבוא לראות אותי שוב. ברור שהוא לא יבוא! איזה רעיון דפוק זה היה, לפגוע ככה בגארי. ממש מגוחך.
אלוהים, למה זה קרה? למה לא יכולתי לפגוש את מייקל קודם?
אבל זה באמת מה שרציתי? לפגוש את מייקל ראשון? גבר שבקושי הכרתי? ידעתי עליו רק מה ששמעתי מגארי (דברים טובים בלבד — לידיעתכם, החבר שלי העריץ את הבחור) ומה שהרגשתי היום כשנפגשנו.
אבל גארי מתוק, וטוב במיטה, ומתייחס אלי נהדר.
לעזאזל.
בין לקוח ללקוח ניסיתי להיות מצחיקה, קלילה ונינוחה כתמיד בשיחה עם החבר שלי והחבר הכי טוב שלו. החלק הכי נורא באותו ערב הגיע כשגארי הלך לשירותים, ומייקל קרא לי אליו.
עיניו הכהות כבר לא היו מלאות צחוק ותשוקה. הן עוד הביעו חום, אבל היה בהן ריחוק נימוסי. התגעגעתי למבטים שהוא שלח לי באותו אחר צהריים.
"לא אספר לגארי על היום."
הינהנתי. "אני בדרך כלל לא מפלרטטת עם גברים אחרים."
הוא רכן מעל לבר והנמיך את קולו. "אני יודע. אני יודע שהיום היה לא צפוי, לשנינו."
אז נזכרתי שגארי סיפר לי שמייקל בן עשרים ושלוש. מבוגר ממני בשלוש שנים בלבד, אבל בכל זאת משדר בגרות שאין לאף אחד מהחברים האחרים שלי. אפילו לא לגארי. חתיכת תכונה מושכת.
לכל הרוחות.
"זה נגד האינטרסים שלי, אבל גארי מת עלייך. מעולם לא ראיתי אותו מתנהג ככה עם אף אחת אחרת." הוא חייך אלי בעצב. "ועכשיו אני מבין למה. אבל החיים שלו לא היו קלים ו... אממ, טוב, אני לא מוכן להרוס לו את זה."
מצאתי את עצמי לא מסוגלת להביט לו בעיניים. גל אכזבה בלתי מוסבר הציף אותי.
"אני לא אחזור לגלריה, דליה."
הינהנתי ובלעתי את הגוש בגרוני כשעניתי לו, "אני מבינה."
"אכפת לו ממך. תהיי טובה אליו."
חייכתי אליו ברפיון. "אני לא אפגע בו."
כשצעדתי לאורך הבר כדי להתרחק ממייקל, חשבתי לעצמי — לא, אני לא אפגע בגארי, כי אם זאת ההרגשה, לא הייתי רוצה להכאיב לאף אחד עד כדי כך.
1
דליה
הארטוֶול, דֶלאוֶור
לפני חודשיים
לפני שנים, במהלכה של תקופה קצרה בחיי, השתמשתי באלכוהול כדי להקהות את הרגש. הג'ין נספג בגוש הצער העצום והכואב שבחזי והקל קצת את הנשימה. הוא הקל עלי לעבור את היום הבא, ואת היום שאחריו. ואולם הוא לא רק הקהה את הצער, אלא גם מנע ממני להרגיש כל דבר שהוא. הוא כמעט הרג אותי.
ברגע שזנחתי את האלכוהול והנחתי לעצמי להרגיש, נאלצתי להתמסר לזמן ולסבלנות. ולשמחתי, הזמן והמרחק (והטיפול הנפשי) הצליחו במָקום שבו האלכוהול כשל. הזמן עימעם את הכאב. ואם כי ברגעים מסוימים אפילו הזמן לא הצליח לעמעם אותו, בדרך כלל חייתי בסיפוק יחסי.
אז כנראה שכחתי.
שכחתי שהחיים לא מעניקים לך רק זמן ומרחק. שאי־אפשר לעבור אותם בלי עוד אירועים, שיזרקו אותך שוב לאותה הנקודה.
החיים ממש לא מתנהלים ככה.
ובאותו יום הם החליטו להזכיר לי את זה.
זה קרה לקראת סוף הקיץ. בדיוק סגרתי את חנות המתנות והסדנה שלי בטיילת שבעיירת החוף הארטוול, במדינת דלאוור. טכנית, זאת הייתה עיר, אבל עיר קטנה עם מנטליות תואמת. הטיילת הייתה באורך של קילומטר וחצי, ובקצה הצפוני שלה היו מבנים מסחריים, כולל חנות המתנות שלי, שם מכרתי פריטים ייחודיים של מגוון אמנים וכן תכשיטים שעיצבתי והכנתי בסדנה שלי.
אנחנו, בעלי החנויות שבטיילת, היינו קהילה מלוכדת. חברתי הטובה ביותר הייתה בֵּיילי הארטוול, הבעלים של "בית הארחה הארט" שניצב ממש ליד החנות שלי.
סגרתי את החנות לשעה, ואת ביילי החליף המנהל שלה איידן, כדי שנוכל לשבת שתינו לקפה עם חברה שלנו, אֶמֶרי סוּנדֶרס, הבעלים של חנות הספרים ובית הקפה ששכן בתוכה.
בדרך כלל הפסקות הקפה שלנו היו תירוץ לשוחח על הכול ולא־כלום, אבל באותו יום התמקדנו בנושא מסוים. בביילי. לא רק שאחותה הקטנה הגיעה העירה ועשתה צרות, ביילי גם התחילה לצאת עם ווֹהן טרֶמֵיין. אלה היו חדשות גדולות בעיירה הקטנה שלנו. למה? ובכן, בעיקר מפני שכל דבר שקשור בביילי היה חדשות גדולות. בתור בת למשפחה ממייסדי היישוב, כולם הכירו אותה. ולא רק זה, כולם אהבו אותה ורחשו לה כבוד. כשווהן טרמיין קנה את מלון טיילת הארט הישן והרס אותו כדי לבנות מלון חמישה כוכבים מודרני בשם פָּרָדַייס סֶנדס, ביילי לא הייתה מרוצה. היא דאגה שהעיירה כולה, כולל טרמיין, יֵדעו בדיוק עד כמה היא לא מרוצה, וכך פתחה במלחמה קטנה עם איל המלונות הסקסי להחריד ממנהטן.
כאילו לא די בכך להצית חרושת שמועות, החבר של ביילי מזה עשור, טום, הדהים את כולם כשבגד בה. אחרי שהם נפרדו התפרץ המתח שביעבע בין ביילי לטרמיין, וכפי שתמיד חשדתי, הם הודו שהם נמשכים זה לזה.
כעבור חודשים של איפוק הדדי הם סוף־סוף התחילו לצאת.
שמחתי בשביל החברה הכי טובה שלי. אף אחד לא ראוי לסוף טוב כמו ביילי הארטוול.
"בחיים שלי לא הרגשתי ככה עם טום," אמרה ביילי באנחה כשהתיישבנו לשתות את הקפה שלנו. ישבנו באזור המוגבה בחנות הספרים, סביב האח הפתוחה. האור שחילחל מבעד לחלונות הנמוכים והצרים מאחורינו הקיף את שֹערה הערמוני בהילה נחושתית. "אהבתי את המרחב שלי כשהייתי עם טום, כבר בהתחלה. אבל עם ווהן — אני רק רוצה להיות איתו כל הזמן, כי כל רגע שאנחנו מבלים יחד אני מגלה משהו חדש עליו — את המוזרויות שלו, את חוש ההומור שלו, את השחצנות שלו, את הפגמים שלו. ואתן יודעות מה? אני אוהבת הכול. כולל הפגמים! מה זה אומר?"
אמרי חייכה אליה. "את מתאהבת."
חייכתי בתגובה להבעת פניה החולמנית של אמרי, שעה שביילי התכחשה לטענה שלה. למען האמת, בתשע השנים האחרונות שחייתי בהארטוול הסתגרתי בפינה שלי. אמרי הגיעה העירה שנה אחרַי, אבל הייתה כל כך ביישנית ונבוכה בחברתם של אנשים, עד שאף אחד לא באמת הכיר אותה. כלומר, עד שג'סיקה הנטינגטון הגיעה העירה בשנה שעברה, התחברה לביילי ואז לאמרי. עכשיו ג'סיקה הייתה ג'סיקה לוסון. היא התחתנה עם חבר שלנו, קופר, הבעלים של הפאב ליד חנות הספרים של אמרי. ג'סיקה הייתה אחת הרופאים בעיירה, וכשהיה לה זמן פנוי בין תורים, היא נהגה להצטרף אלינו לקפה. היא וקופר נמצאו כעת בירח דבש בקנדה.
ועכשיו ארבעתנו היינו חברות. אמרי הלכה והגיחה עוד ועוד מהפקעת שלה, אם כי עדיין נשארה מסתורית.
הדבר היחיד שידעתי עליה זה שהיא ירשה הון מסבתה, כולל חנות הספרים. ידעתי שיש לה חרדות, במיוחד ליד גברים, עובדה בלתי הגיונית בעיני בהיותה אחת הנשים היפות ביותר שאי־פעם פגשתי. באמת. גבוהה ודקיקה, קימורי גוף בכל המקומות הנכונים, שיער בלונדיני־בהיר ארוך שלאף אישה בוגרת לא אמור להיות באופן טבעי, ותווי פנים עדינים כשל דמות מבית דיסני. אחותו של קופר, קֶט, תמיד צחקה שאמרי נראית כמו אלזה מלשבור את הקרח.
מלבד הדמיון בינה לבין דמות של דיסני, ידעתי גם שאמרי רומנטיקנית חסרת תקנה. בכל פעם שביילי דיברה על ווהן או שג'ס דיברה על קופר, פניה של אמרי עטו מיד מבט מתוק ונכסף.
"הוא לא אמור לרצות לבלות את כל הזמן שלו איתי?" ביילי שלפה אותי מהמחשבות על אמרי.
"את צריכה לדבר איתו על זה. עכשיו. לפני שזה יתקדם עוד," יעצתי לה. כבר היו יותר מדי אירועים של חוסר תקשורת בין ביילי לווהן עד כה. "אם ג'ס הייתה כאן, היא הייתה אומרת אותו הדבר."
ביילי עיקמה את האף. "אני לא יודעת..."
טוב, אני ידעתי, ולא הייתה לי שום בעיה לומר לה מה דעתי. לשמחתי, ביילי העריכה את הצד הזה באישיות שלי. "את באמת רוצה שבעלך ואבי ילדייך אף פעם לא יהיה שם?"
"לא." היא ניענעה את ראשה ויישרה את כתפיה בנחישות. "טוב. אני אדבר איתו. זה בטח יבריח אותו, אבל אעשה את זה בכל זאת."
"אחרי מה שהוא אמר לך, אני לא חושבת שמשהו יבריח אותו," אמרה אמרי, מוציאה לי את המילים מהפה. ביום החתונה של ג'ס, ווהן נכנס לקטטה עם חבר לשעבר של ביילי, שמסתבר שהיה חבר שלו בתיכון. הבחור העליב את ביילי, אז ווהן הכניס לו אגרוף (איזו דרמה!), וכשהקטטה הסתיימה, ווהן פצח בנאום מדהים בפניה, שפירט את כל הסיבות שהוא אוהב אותה. כשהיא סיפרה לנו מה הוא אמר, קצת התאהבתי בו בעצמי.
"כן, הכנוּת המעצבנת שלך בפירוש עושה לו את זה," הקנטתי אותה.
"הכנות המעצבנת שלי?" ביילי הצביעה עלי. "אני מציעה לך לסובב את הראש כדי שתוכלי לראות את הדבשת שלך, גברתי הגמל."
צחקתי. "מה שתגידי. פשוט דברי איתו."
צלצול פעמון הידהד בחנות הספרים, ואמרי קמה ממקומה כדי לבדוק אם הלקוחות שנכנסו זה עתה זקוקים לה. אמרתי שוב לביילי שעליה לדבר עם ווהן. ברצינות, היא בטח כבר ידעה ששום דבר לא יבריח את ווהן טרמיין. הוא הביט בה כאילו היא סיבת קיומו.
"הם רק מסתכלים על ספרים, אז אמרתי להם שיקראו לי אם יצטרכו אותי." אמרי חזרה להתיישב איתנו. "על מה דיברנו?"
"דיברנו על השיחה שכנראה תסיים את מערכת היחסים שלי עם ווהן. אה, והעובדה שנראה שאחותי נעלמה מעל פני האדמה. אני מוכנה להתערב שאם לא אמצא אותה בקרוב, הורי עולים על טיסה לפה."
"וזה רע?" ממש לא. לא מתפקידי לומר משהו, אבל ונסה הייתה נזק מהרגע שנולדה, ולא אהבתי את זה שהיא עושה לביילי בעיות עכשיו, כשסוף־סוף חייה חזרו למסלולם. אולי עדיף שסטייסי וארון הארטוול יחזרו ויורידו מבילי את האחריות לטיפול בוונסה.
"כרגע?" ענתה ביילי, "כן. אני רוצה להכיר את ווהן בלי שאבא שלי ינשוף בעורפי. אני אוהבת את האיש הזה, אבל הוא גם היחיד במשפחה שלי שידע על אוליבר ספֶּנס."
אוליבר ספנס היה החבר לשעבר שווהן הִכה. בצעירותו, המשפחה העשירה שלו נפשה בהארטוול במשך שנים, וכשביילי הייתה בת תשע־עשרה, הוא אמר לה שהוא אוהב אותה. גם היא התאהבה בו. אלא שבסוף הקיץ הוא שבר את ליבה באמירה שהיא לא טובה מספיק למשפחה שלו. חלאה. אילו הייתי אז חברה של ביילי, הייתי מוצאת דרך להתנקם במניאק היהיר. למשל, הייתי ממלאת את מכונית הספורט היוקרתית שלו בערימות של גבינה — כל כך הרבה גבינה, עד שיידרשו לו ימים לנקות הכול, והוא לעולם לא יצליח להוציא את הסירחון מהעור.
לרוע המזל, לא הייתי בהארטוול באותה תקופה, כך שלא יכולתי להוציא לפועל תוכניות נקמה מתוחכמות כאלה למען החברה הכי טובה שלי.
"הוא עלול לשער דברים מסוימים לגבי ווהן, ואני צריכה להבין מה אני מרגישה כלפי הבחור לפני שאביא בחשבון מה אחרים עשויים להרגיש כלפיו."
לדעתי זה בולשיט. "נו באמת, את יודעת איך את מרגישה כלפי ווהן."
"אני הולכת להחטיף לך."
חייכתי, ואז הפניתי לה את לחיי השמאלית וטפחתי על גומת החן שלי. "קדימה. תעשי לי את היום."
עיניה הירוקות של ביילי רקדו בשעשוע. "אח, את פשוט חמודה מדי, זה לא הוגן."
הגבתי בגאוותנות מעושה. "אני יודעת." הבנות צחקו.
"מיס," קולו של גבר חילחל מבעד לצחוק שלנו. כולנו הסתובבנו לעבר מי שעלה במדרגות. היה בתנועותיו משהו מוּכּר, כשהוא הוביל אחריו בלונדינית נמוכה ויפה במעלה המדרגות. מבטו התמקד באמרי. "אנחנו רוצים לקנות כמה ספרים, אם זה בסדר," אמר במבטא בוסטוני כבד.
ואז הבנתי מדוע הוא מוכר.
ההלם שחטפתי היה כמו לצאת לרחוב בלי לראות את המכונית מתקרבת, ופתאום להתעופף באוויר.
לא.
אלוהים אדירים, לא.
מה הוא עושה פה?
לבי דהר בחזה, ובחילה גאתה בי. גל חום שטף את גופי באחת, והרגשתי זיעה נאספת תחת זרועותי. נתקפתי שיתוק. לא יכולתי אלא לבהות בו.
מייקל סאליבן.
הוא פה.
בהארטוול.
בחנות הספרים של אמרי.
עם זקן קצר ומרושל וקמטים סביב עיניו שלא היו שם פעם, אבל זה הוא. הייתי מזהה אותו בכל מקום.
דמעות עלו בגרוני, וכמיהה עזה עד כאב לפתה אותי. לא ראיתי אותו שנים, ולפתע הרגשתי כאילו אני נושמת אוויר לראשונה זה עשור, אלא שהנשימה חמקה ונעלמה, וההקלה הרגעית שסיפקה לי התפוגגה כהרף עין.
הוא חייך אל ביילי, ואז פנה אלי.
כשמבטינו נפגשו ופניו עטו תדהמה, משהו כבד העיב על חזי. "דליה?"
מה הוא עושה פה?
למה הוא פה?
לך מפה, לך מפה, לך מפה!
"מייקל," שמו נשמט מבין שפתי.
מייקל. אהבתי את השם שלו. אהבתי... אהבתי... א...
עמדתי לאבד את העשתונות.
ממש שם, מולו ומול הבלונדינית שאת ידה החזיק.
לא רציתי לראות את זה.
לא רציתי לראות שום דבר מזה.
אבל לא יכולנו להפסיק להביט זה בזה, לגמוע זה את זה בעינינו. עיניו של מייקל היו אותו גוון חום כהה יפהפה. יכולתי לטבוע בהן. שערו הבלונדיני היה קצר יותר מאז, וכתפיו כמו התרחבו עוד. חולצת הטריקו שלבש נצמדה לגופו ורמזה שהוא מתאמן יותר מפעם. לא שאז לא היה בכושר, פשוט כעת הוא נראה שרירי יותר, ואיכשהו גם גבוה יותר משום כך. גובהו היה מטר שמונים, נמוך מהגברים במשפחה שלי, אבל תמיד הייתה לו נוכחות גברית סמכותית במיוחד.
גם עכשיו.
מייקל, מה אתה עושה פה? בבקשה לך.
הבלונדינית שהחזיקה בידו (סירבתי להביט בה ממש) משכה אותה, והוא הסיט אליה את עיניו ושיחרר אותי ממבטו. גופי נרפה, ולפתע יכולתי לנשום שוב. אבל הוא החזיר אלי מבט בה במהירות שנפנה ממני ושאל, "מה את עושה פה?"
מה אני עושה פה?
ברצינות?
כל גופי רעד. הסתרתי את ידַי מתחת לשולחן כדי שלא יבחין בכך. "מה אתה עושה פה?" עניתי.
ברצינות, מה אתה עושה פה? לך, מייקל. לך, עכשיו!
קיוויתי שהוא פיתח יכולות טלפתיה בתשע השנים האחרונות.
"אנחנו בחופשה," דיברה הבלונדינית ונצמדה לצידו כאילו זה מקומה. "מייק, מי זאת?"
מייק? גם המשפחה שלי קראה לו מייק, אבל שנאתי לקצר שם יפה כל כך למשהו סתמי כמו 'מייק'.
"אה, קירסטן, זאת דליה. האחות הקטנה של דרמוט."
האחות הקטנה של דרמוט? באמת? איזו בדיחה.
הבלונדינית ענתה, "חשבתי שהיא מתה."
כאב התפרץ בי, וביילי אחזה בידי מתחת לשולחן. המשפט הזה גרם לי להביט סוף־סוף בבלונדינית. היא הייתה קטנה, דקיקה, עדינה. ויפה, אלמלא הבעת פניה החמוצה. עיני התרוממו אל עיניו של מייקל. הוא סיפר לה על דילן. אז היא חשובה מספיק לדעת על דילן, אבל לא חשובה מספיק לדעת עלי? או שמא אני לא חשובה?
הבעת פניו הקודרת גרמה לגרוני להתכווץ. "זאת הייתה דילן."
השם פילח את חלל האוויר כמו קליע. נקודות שחורות קטנות הציפו את ראייתי, וידעתי שאני על סף איבוד עשתונות.
אין סיכוי.
אסור לי.
מוטב היה לקרוע את חזי לרווחה ולבקש מכולם לצפות בפיסות הקטנטנות שחסרות בליבי.
"אני צריכה ללכת." קמתי, וביילי נאלצה להרפות מידי. בעיניים מושפלות מחשש להביט בעיניו, חלפתי על פני מייקל סאליבן והבלונדינית שלו במהירות עצומה.
"דליה!" הוא קרא אחרי כשרצתי במורד המדרגות. היציאה נראתה כל כך רחוקה.
שמעתי את ביילי ואת קולו העמוק של מייקל, ופתחתי את הדלת במשיכה תוך התעלמות מהם.
הייתי בחוץ.
אוויר הים המלוח מילא את ריאותי כשנחפזתי לאורך הטיילת. ליבי פעם בחוזקה מפחד שהוא ירדוף אחרי, אז פתחתי בריצה. רצתי מבעד לקהל התיירים הדליל של הקיץ. סוליות נעלי הטניס שלי אספו את גרגירי החול התועים שמצאו את דרכם אל טיילת העץ.
משב רוח קל וחמים נשב בשֹערי הארוך כשרצתי כאילו השטן בכבודו ובעצמו דולק אחרי, כל הדרך עד לחנות שלי.
הבהלה והאֵימה לא הרפו ממני עד שנעלתי את הדלת מאחורי. לא הפכתי את השלט מ"סגור להפסקת צהריים" ל"פתוח". לא הדלקתי אורות. במקום זאת מיהרתי לאחורֵי החנות, אל הסדנה שלי, שם שֵדים מעברי ניסו להכניע אותי לראשונה זה שנים.
האמת היא שהם מעולם לא עזבו אותי.
הופעתו הפתאומית של מייקל רק עוררה אותם מרבצם.
ידי רעדו כשיבבות דוממות ויבשות טילטלו אותי. העברתי את מבטי על הסדנה שלי בחיפוש אחר מפלט, משהו שיקהה את הכאב. לקחתי את הסינר שלי ולבשתי אותו. ואז חיברתי את הנייד שלי לרמקול, נכנסתי לאפליקציית המוזיקה שלי, וצלילי להקת הרוק The Vaccines מילאו את החדר.
התיישבתי על הספסל שלי ובהיתי בעגילי הכסף ואבני האחלמה עליהם עבדתי. הם נראו כמו זוג חתולי כסף מוארכים עם עיני אחלמה. התכופפתי מעליהם, עבדתי, ניסיתי להשתיק את שאון מחשבותי.
אני פשוט אסתתר מפני מייקל עד שהוא יעזוב את הארטוול. קליל.
ההופעה הפתאומית שלו הכתה אותי בהלם.
באותו יום החיים בעטו לי בבטן הרכה, אבל ידעתי שאהיה בסדר אם הוא יעזוב.
ככלות הכול, זמן ומרחק עשו את שלהם בעבר. הם יעשו את שלהם שוב.
