“ממה טווים את האריג שממנו עשויים החלומות? מה יוצר את הקסם הזה שמחבר יחד מתיקות ערפילית עם אמונה בסיסית וטווה אותם יחד כדי לתת תקווה ורודה ומנצנצת? ולמה אנחנו רוצים כל כך את האשליה הזאת?

את הספר פרחים לגברת האריס קראתי מאוד מזמן. ספר ישן בכריכה קשה מאויירת, בגופן קטן על דפים צהבהבים, ובכל זאת היתה בו חלומיות. הוא היה קליל ובעל עלילה לא אמינה בעליל ובכל זאת היה בו משהו אמיתי. מה שזכרתי ממנו היתה גברת האריס אחת, לונדונית שמנקה בתים לפרנסתה הדחוקה ולפתע נתקלת בשמלה שעולה סכום בלתי אפשרי ואז חוסכת כסף ונוסעת לקנות אותה. וזכרתי גם סוף מאכזב, ועם זאת (ואולי בגלל זאת) מציאותי מאוד.

ברור שכשראיתי פרסום על הסרט, רציתי לראות אותו, אלא שלא היו לי פרטנריות. בנות משפחתי לא קראו את הספר ולא היתה להן שום נוסטלגיה אליו. הן הסכימו ללכת, אבל לא הצלחנו להרים את האירוע הזה. ואז שאלתי בקבוצת חברות, ושולמית הרימה את הכפפה. שאלתי אם היא מכירה את הספר, והיא אמרה שלא, ולמה זה צריך להפריע. והאמת שזה לא צריך להפריע, ואני לא יודעת למה לאחרות זה הפריע. וכך נסעתי באוטובוס לקולנוע, כי האוטו במוסך, וחיפשנו קופונים שיתנו לנו הנחה על הסרט או על הפופקורן, כי ככה זה אצלנו עכשיו, אבל לא מצאנו, ולא נורא, והתיישבנו באולם הירושלמי הקטן.


השנה היא שנת 1957, לסלי מנוויל היא איידה האריס (בספר זה "עדה" משום מה), לונדונית בת גיל העמידה שעובדת לפרנסתה בניקיון בתים, והיא יפה מדי. כלומר השחקנית יפה מדי עבור הדמות שהיא מגלמת. איידה האריס חיבה בבדידות מאז שבעלה נעדר במלחמת העולם השניה. יש לה חברה, שחורה, שאני לא יודעת כמה זה אמין לשנה, אבל אנחנו בסיפור אגדה. איידה היא אמינה מאוד, מסודרת, נקיה, ובלתי נראית. והיא מנקה בתים של אנשים עשירים ממנה, שאורח חייהם בזבזני ונהנתני. ואז, באחד הבתים היא נתקלת בשמלה מבית היוצר של כריסטיאן דיור. לא רק שזו היתה שמלה יפה, היא עלתה סכום בלתי אפשרי בעליל, לפחות במונחים של מנקה ביתית, מה שדווקא גרם לה לרצות לרכוש אחת כזאת לעצמה. הסרט לא מספק מניעים, אבל הספר מסביר כאן שאם השמלה היתה סתם יקרה, נניח 40 פאונד, איידה היתה מזדעדעת מהמחיר הגבוה ולא חושבת על זה יותר. זה היה דווקא המחיר הדימיוני, והעובדה שיש מקום שמוכר שמלות במחירים דימיוניים, הוא זה שגרם לה לבנות חלום סביב השמלה, ולרצות לרכוש אחת כזאת לעצמה.

זה ברור שהיא לא הגיונית. גם לה זה ברור, אבל זה טיבם של חלומות, והסרט מדגיש את התמה הזאת, של חלום שיכול להתגשם, ולכן היא חוסכת כסף, ובעזרת צבר אירועים בלתי אפשריים מגיעה לסכום הנדרש ועולה על מטוס - מלונדון, לפריז, ועל אפם וחמתם של העשירים הסנובים קונה לעצמה שמלה של דיור. במזומן. ורוצה אותה מיד, עכשיו. במזוודה שהביאה איתה, כי היא חייבת לחזור מחר לבתים שמחכים לה לניקוי. טוב, דברים לא עובדים ככה, ולכן קורים עוד כמה דברים נפלאים ומפתיעים. כולל מספר מופלא של דוברי אנגלית בבירת צרפת. ובסוף יש לה שמלה. של כריסטיאן דיור. והיא תולה אותה בארון והולכת בחזרה לנקות בתים, כי מה עוד אישה שקופה יכולה לעשות.

גירסה מודרנית של סינדרלה, כולל הנסיך, אבל קצת יותר מציאותית. מעבר לחלומות, ושמלות יפות, רחובות של לונדון ופריז (ולדעתי גם כמה שצולמו למעשה בפראג), וקצת רומנטיקה קיטשית, ואבקת הקסם שטמונה באישיות של איידה האריס, הסרט מציע גם תהליך כלשהו. לדעתי זה לא מופיע בספר, ובכל מקרה לא זכור לי. אבל המסע, כמו כל מסע, מבגר את איידה האריס ונותן לה קצת פרופורציה על דברים, והיא גדלה ומחכימה, ומקבלת את האומץ לומר לפעמים "לא", מה שגורם לה להיות קצת פחות שקופה. ואם זה לא סוף טוב, מה יכול להיות סוף טוב?

וכך אספנו את הפופקורן ואת הקולה זירו, לבשנו סוודרים ויצאנו אל הלילה הירושלמי הקר. שולמית הקפיצה אותי לתחנת האוטובוס ואז חזרה אל בן הזוג האטום והלא מתחשב שלה ואל המתבגר האוטיסט שלה, בדרך לעוד שבוע עבודה מייגע בלשכת הרווחה. אני כמובן טעיתי בהנחיות ולכן נדדתי בעוד שני אוטובוסים, תחילה בכיוון ההפוך ואז בדרך הנכונה עד שהגעתי הביתה אל ערימת בגדים שלא הספקתי לקפל ומטלות שנערמו ולא הספקתי לבדוק.”