1


"Bonjour, ניני, קום," הייתה אומרת בוקר־בוקר כשעוד שכב לצידה ולא בבית העלמין, פותחת את התריסים בחדר השינה, רוכנת סמוך לפניו השקועים בעיתון הבוקר ומכבה את מנורת הלילה שהדליק כדי לקרוא, "בוא, צריך להתגלח, אחרי זה נעשה דוש."


היא הייתה מסירה מעל עיניו את המשקפיים ומניחה אותם על השידה. כיוון שצריך להגביה בשבילו את הכיסא, הייתה מקימה אותו ממקומו, מתכופפת כדי לפתוח את ההברגה, מרימה את המושב ומבריגה שוב. "הנה, בוא, assieds-toi," היא הייתה אומרת לו, "תסגור העיניים שלא ייכנס לך הקרם בפנים. ואני מתחילה, אל תזוז, אה?" והייתה מורחת על פניו את הקרם בתנועות איטיות ויסודיות.


זה מסוכן, הייתה חושבת לעצמה בכל בוקר, חס וחלילה שלא תחתוך אותו בטעות. והייתה אוחזת במכשיר הגילוח, מתחילה מהצוואר ועולה. ורק שלא יזוז לה, היא אוהבת לעבוד נקי ושהכול יצא חלק ומדויק, אבל הוא מפונק.


מה לעשות, היא אומרת לעצמה, וידה השמאלית מתרוממת בייאוש, ככה זה בן יחיד של אימא. היא מכירה בעל פה את כל הסיפורים על כמה היה חולה, רזה וחלש כשהיה ילד, וכמה גוננה ושמרה עליו אימו האלמנה. "יש הבדל בין לשמור על ילד לבין לפנק אותו," הייתה אומרת בכל פעם שנזכרה בחמותה הגלמודה, "והיא הייתה מפנקת אותו, אוהו איך הייתה מפנקת, כאילו הוא הגבר שלה, לא הילד." ולעיתים, כשהרגישה שדבריה מעוררים בשומעים אי־נחת, הייתה מוסיפה בקול רך, "כולם ידעו שאסור שיקרה לו משהו, כי את כל הלב שלה היא שמה עליו. כמה אהבה אותו ושמרה עליו, מסכנה."


המחשבות שלה מסיחות את דעתה, ובלי שהרגישה כבר גילחה לו כמעט חצי מהפנים, והוא לא זז בכלל. מחשבות על אימא שלו היו תופסות אותה לגמרי, הרי מעולם לא סלחה לחמותה, האישה שכל חייה התמצו בבנה, ומלבדו לא היה לה כלום, rien.


עוד משם היא שומרת עליו: שלא ייחתך, שלא יסתבך, שלא יקרה לו שום דבר. בהתחלה זה היה למען אימו, למען הזקנה הגלמודה במטפחת המרופטת, ועכשיו זה כבר גם למען עצמה. כאילו הופקד בידיה הגוף השמור ביותר בעולם — גוף של מלך, וכמו מלך, אם הוא רוצה לזוז באמצע שהיא רוחצת, מלבישה או מגלחת אותו, הוא יזוז, כי ככה הוא, מה שהוא רוצה הוא עושה. וזה בכלל לא באשמתו, חשבה ורוך עלה במבטה המרוכז, זה ככה היא הרגילה אותו, המַרבּוּנה. בכל בוקר זה אותו הסיפור, היא צריכה להיות ערנית ודרוכה וערוכה לרגע שיחליט לזוז. כאילו היא אחת מהדקיקות האלה שריתקו אותה כשצפתה בהן בשידורי האולימפיאדה — קלילה, עדינה, הכי לבנה שאפשר, ועם כל שבריריותה היא איתנה ובוטחת על הקרח ומתעופפת אליו, מחליקה על הסכינים שבסוליות נעליה.


בדיוק ככה אני עם הסכין שלי, הייתה חושבת ומגדילה את תנועות היד שלה. Voilà, היא מחייכת, הכול הולך טוב מאוד היום, ואני לא חותכת אותו, חס וחלילה. שִמחה וקלילות נכנסות לתנועות שלה הבוקר, הגילוח הולך בקלות, והוא לא זז תחת ידה. תכף היא מסיימת את כל החצי הימני של הפנים שלו ומתחילה להתקדם אל הצד השמאלי.


מה את שמחה ככה ביום חמישי? הקפיצה אותה פתאום מחשבה. זה היום של ה-boulette, היא נזכרת ונחרדת כי הזמן קצר. בּוּלֵט זאת אחת המנות המפוארות והעדינות ביותר במטבח שלה, והיא מוגשת פעמיים בסוף השבוע, ביום שישי עם קוסקוס יבש ובשבת בצהריים עם לימון, וחוץ ממנה היא עוד צריכה להספיק להכין גם ארוחת צהריים. "oh là là!" היא אומרת בקול רם, סמוך לאוזנו השמאלית כשהיא נזכרת ששכחה גם להשרות את הלחם במים. merde, היא לא מבינה איך טעתה ככה. הטעות הזאת תעכב אותה הרבה, ובגללה היא אולי עוד תאחר לו עם ארוחת הצהריים. "אוח, arrête ניני, arrête! לא לזוז!" היא צועקת עליו בלית ברירה. היא יודעת שמסוכן לחשוב על הֶספקים כשהיא אוחזת מכשיר גילוח ממש מעל הפנים שלו.


בשביל להכין את הבולט העדין שלה היא הייתה לוקחת את אחד מסכיני הגילוח שלו, כי בסכין הרגיל זה לא יוצא טוב. הייתה מוציאה את הסכין מתוך תושבת הפלסטיק ומקלפת ומגלפת באמצעותו לאט־לאט ובדיוק מופתי קליפות דקיקות ומסולסלות של תפוחי אדמה. בפעמים הנדירות שאכלה בולט אצל אחרות, מיד חשה בחלל הפה שזה גס וכבד. כבר שנים היא נעזרת בסכיני הגילוח שלו, ובדיוק כמו שעבדה על הפנים, היא עובדת על תפוחי האדמה, כמעט לא נוגעת: מגלפת פיסה רחבה ודקה במין רפרוף רך, מחדירה רק מעט את הסכין פנימה בתנועה כמעט בלתי נראית ועולה כמו מהצוואר עד לסנטר. כדי לוודא שזה יצא מושלם על פי הסטנדרטים שלה, הייתה נעמדת מול החלון ומותחת את דף תפוח האדמה המגולף, ובאור שעבר דרכו היה נעשה שקוף וזוהר כמו שיפון משי.


מלאכת הבולט דורשת ריכוז גבוה, ולרוב זה מתאים לה מאוד, אבל אם יש לה יום לחוץ והיא עצבנית, הבולט לא יצא כמו שצריך. לכן היא שומרת על עצמה כבר מהיום הקודם, ויום רביעי חייב להיות יום רגוע ושקט. אף אחד לא מגיע אז, ואחרי שקנתה בבוקר לחם ואת העיתונים שלו, היא לא יוצאת מהבית, גם לא כדי לתת אוכל למשוגע שגר בגינת המשחקים. היא הרגילה אותו, את המסכן הזה, שביום רביעי הוא לא מקבל ממנה אוכל; יום אחד שיסתדר לבד, הייתה מתרצת בליבה.


במלחמה ההיא הרי גם אצלם לא אכלו כמו שצריך, וכשהיה קצת אוכל הוא היה נעול במקרר; נעול ממש, עם מנעול על הדלת.


לארוחת צהריים ביום הרגוע הזה היא מגישה לבעלה נקניק, סלט ותפוחי אדמה מטוגנים. בערב היא מכניסה אותו מוקדם למיטה, ואחרי שלקח את הכדורים שלו והוא כבר שוכב בפיג'מה, מוכן לשינה, היא נכנסת לאמבטיה לשעה ארוכה ושקטה, מתכוננת ככה ליום חמישי. מהאמבטיה היא יוצאת בדממה אל החדר ולובשת את הקומבינזון הכי רפוי שלה, ששום דבר לא יפריע לה לישון ולא יטריד אותה בלילה. הוא ידע שאסור לו לסמן לה אז כלום, לא להתקרב בכלל, גם לא לפנות אליה ובטח שלא לדבר. זה צריך להיות לילה שקט וריק מאוד, הלילה הרגוע שלה.


"Oh, mon Dieu!" היא קוראת פתאום בבהלה, "Excuse-moi," היא כבר צורחת, "הראש שלי רק על ה-boulette, ואני לא רואה שכבר יש לך דם על הפנים." בן־רגע היא מאדימה כולה, מחפשת מהר מגבת או נייר כלשהו למחות מפניו את הדם הניגר. "Oh là là, עוֹמרי, זה כואב לך," היא אומרת לו בצער ומנגבת את פניו. "יא חְמַארַה, איפה הראש שלך איפה," היא מטיחה בעצמה בקול, ומבינה שזה כבר לא יום טוב. "Mauvaise journée," היא ממלמלת, "דווקא יום חמישי שלי." אם היום הזה מתחיל ככה, זה סימן לא טוב, והפחד עולה בעמוד השדרה שלה ומתחיל לשתק לה גם את חגורת הכתפיים.


"Ça va? chéri?" היא שואלת אותו וקולה רועד, "ניקיתי לך את הכול, עכשיו הכול יהיה בסדר," היא אומרת ומלטפת את ראשו. בידיים רועדות היא מקימה אותו מהכיסא, מנסה להתרכז בסדרת הפעולות שהיא צריכה לבצע כעת. "Voilà, זה נגמר," היא אומרת לו ומלטפת את כף ידו הנתונה בתוך ידה ומוליכה אותו. "Viens, נלך לחדר, אני אלביש אותך, כבר מאוחר."