“מפתיע שלקח לי כ"כ הרבה זמן להגיע לסטנדל. אחרי הכל, בתור נער הייתי פאנבוי של נפוליאון, וכך התוודעתי לסטנדל, שהיה פאנבוי עוד יותר גדול של נפוליאון בזמנו..
אני זוכר שניסיתי למצוא ספרים שלו כשהייתי בתיכון ולא הצלחתי משום מה, אז הנה, אני משלם את חובי וכותב על הנובלה הלא גמורה הזו פרי עטו.
את "פדר" סטנדל כתב והפסיק באמצע. זו לא יצירה גמורה, זה ניכר בעת הקריאה, ומאוד התאכזבתי כשסיימתי את הטקסט הזה, שתפס אותי ולא הרפה, שלא יכולתי לעצור באמצע פרק, ואז גיליתי שסטנדל עצר ממש באמצע פרק.. אפילו לא איזה רגע גדול או ראוי לזיכרון, עצירה רנדומלית לחלוטין בפסקה סתמית.
אז זו אזהרה למי שמעוניין לקרוא את הספר – לא גמור, אתם תתבאסו מאוד בסוף, procced with caution.
בכ"מ, ליצירה עצמה.
היא נפתחת בפסקה הנהדרת הזו:
"בגיל שבע־עשרה הושלך פדר, מן הנאים בבחורי מרסיי, מבית אביו; היה זה אחרי שחטא חטא כבד: הוא התחתן עם רקדנית מה"גראן תיאטר". אביו, גרמני מוסרי ביותר והעשיר בסוחרי מרסיי שבה השתקע זה מכבר, נהג לגדף עשרים פעם ביום את וולטר ואת האירוניה הצרפתית. ומה שאולי העלה את חמתו יותר מכול בנישואיו המוזרים של בנו היו אותם טיעונים קלילים נוסח צרפת שבהם ניסה בנו להצטדק."
ובכן, פדר שלנו הוא ארטיסט צעיר בעצמו, שאוהב לצייר מיניאטורות, אפילו שהסופר אומר שאין לו שום כישרון לכך ו"הדבר היחיד שהיה לו מן האומן האמיתי היה הבוז לכסף".
פדר ואשתו עוזבים לפריז עד ש..
"חודשים ספורים אחר כך איבד פדר את אשתו עת ילדה את בתם. הוא סבר שעליו לשתף את אביו בשתי הבשורות הקשות שפקדו אותו, אבל מקץ כמה ימים נודע לו שמישל פדר ירד מנכסיו ונמלט. רכושו העצום העביר אותו על דעתו. בגאוותו העודפת הוא זמם להשתלט על כל תעשיית האריגים מהסוג שיוצר בצרפת, ועל אמרותיהם לרקום בגרמנית את המילים 'פדר הגרמני' (פדר פון דיוטשלנד), ואז להכפיל את מחירם הריאלי, עד שבאופן טבעי יוכרז שמם 'אריגי פדר', ובכך להנציח את שמו לעד. הרעיון הזה, שהיה ביסודו צרפתי, גרר אחריו פשיטת רגל טוטלית, שבעקבותיה נותר גיבורנו עם חובות של אלף פרנקים ותינוקת קטנה, בלב ליבה של פריז[..]"
איך אפשר שלא להתאהב בספר שנפתח ככה? ההומור עוקצני בטירוף ועם זאת יש בו משהו מאוד אנושי, סוג של ליצן עצוב.
אה, וכבר עכשיו יש לנו את הבעיה הראשונה בכך שזו נובלה בלתי גמורה – נכון התינוקת הזו של פדר? אתם לא תקראו שום אזכור נוסף לקיומה במשך כל שאר היצירה. שום התייחסות, כאילו לא הייתה מעולם.
שאלתי את הבינה המלאכותית מה הקטע עם זה, ותשובת האורקל הייתה שסטנדל הרבה פעמים פשוט שכח פרטים שהוא כתב בתחילת העבודה על יצירה מסוימת, ואם הוא לא היה חוזר ללטש ולסיים את היצירה עבור פרסום הבאגים האלה היו נשארים בטיוטות שהגיעו לידינו.
בכל מקרה, פדר מתחיל לעבוד בפריז ביצירת מיניאטורות של "גיבורי המשמר הלאומי", שמעוניינים להנציח את עצמם לפני שהם חלילה ייפלו בקרב הירואי.
פדר שלנו מעוניין לטפס בסולם החברתי, באופי פיקרסקי טיפוסי לספרות של התקופה, ו"פדר הפיץ שמועה שהוא מאוד אוהב מוזיקה, אך כבר אינו מסוגל ליהנות ממנה, כי מאז שפקדו אותו האסונות (הדגשה במקור) מילה שבה הרבה להשתמש בחן רב, כלומר מאז מות אשתו האהובה, הדמעות המציפות את עיניו החלישו את ראייתו, ומשום כך קשה עליו הצפייה בהצגה ממושב כלשהו באולם, מכיוון שזרקורי התאורה מסנוורים אותו. סירובו המנומק נשמע כה אצילי ומכובד, שכולם הקשיבו לו באוזניים מכמירות, וכך זכה פדר להיכנס אל מאחורי הקלעים[..]"
מה הוא מחפש מאחורי הקלעים? שחקנית מפורסמת שהוא מאמין שתוכל לעזור לו לעלות בסולם החברתי אם היא תאהב אותו. אז הוא משחק את עצמו מתעלף למראהה, בסצנה קורעת מצחוק, ונשאר "מעולף" למשך דקות ארוכות, עד שהיא מואילה לבוא אליו.
הוא מקבל מהשחקנית הזו הדרכה איך להצליח להתעשר ולקבל מעמד בפריז: הוא צריך לשחק את עצמו אלמן אבל תמידית, להתחנף לאנשים הנכונים, להחזיק בדעות הנכונות, להחמיא להחריד לכל מי שהוא מצייר בדיוקן שלו וכן הלאה..
כשפדר נמצא במסע הסאטירי והשנון הזה במעלה הסולם החברתי, אבל בו זמנית מבין עד כמה מתחזה הוא, כשהוא מפנים שהוא צייר רע, בא אליו איזה פרובאנסי להזמין דיוקן של אחותו.
פדר מנסה להתחמק, עד שהוא רואה את אותה האחות, ולנטיין, ובוחר לצייר אותה.
ולנטיין היא אישה בת 22 (פדר כבר בן 26 וצייר די מפורסם בשלב הזה בעלילה), שבדיוק הוצאה מהמנזר בו היא גדלה כדי להיות מחותנת לאיזה סוחר פרובנסיאלי נובוריש מטומטם, שמן ומלא חשיבות עצמית, דמות שהיא כולה בדיחה אחת גדולה בנובלה הזו.
ולנטיין תמימה מאוד, בורה בעולם הזה, אבל יש בפנים שלה משהו שמרתק את פדר, ובעיקר בכמה שהיא לא מתאימה למשחק הפריזאי שהוא למד בשנים שחלפו. היא כמו דג מחוץ למים באירוע הזה.
מכאן מתחילה ההתעניינות ההדדית ההולכת וגדלה בין פדר לולנטיין (בהדרגתיות רבה מאוד, שהם כמעט לא מבחינים בה בהתחלה), שבניגוד לרוב ההומור העוקצני ומלא הלעג שמציף את הנובלה הזו לכל הסדרים החברתיים, לפריזאים הפלצנים, לפרובינציאלים העילגים והרועשים, לנזירות הטיפשות, לנובורישים הפתטיים, לבורות השמרנית המהוללת וכו', סיפור האהבה הזה מסופר ברגש ומורכבות פסיכולוגית שמרגישים כאילו שני סיפורים חוברו כאן יחדיו – הסיפור על חברה נלעגת ורעה, והסיפור על הפוטנציאל האנושי הטמון בפרטים שלכודים במבנה החברתי הזה.
זה שילוב שעובד נהדר וכל צד בו מחזק את האפקט הרגשי והקומי של הצד השני.
הקרב הנפשי בתוך ולנטיין ופדר שובר לב, אלו שני אנשים שמנסים לשחק ולהדחיק את הרגשות שלהם, שמתכננים אסטרטגיות ומסבכים את עצמם במסע שהם אפילו לא מעיזים לברר עם עצמם מדוע הם בוחרים בו ומה הם מרגישים כלפיו. זה כתב אישום כנגד חברה שמונעת מאנשים להיות בני אדם, ומכריחה אותם להיות תפקיד או ארכיטיפ.
אז לגבי הנובלה עצמה: היא מצליחה להוציא צחוק, עצב, ומחשבה, ומתארת באופן נפלא את תחילתה של אהבה.
אם אתם מסוגלים לשאת את הסיום הבלתי גמור, אני ממליץ לכם מאוד.
עכשיו אני חייב לדבר על התרגום לעברית – הוא לא טוב.
יצרתי לי להרגל להשוות תמיד את התרגום העברי שאני קורא לתרגום אנגלי, ואם יש ביניהם אי הסכמה אני עובר למקור ומנסה לפענח מה הכוונה ואיזה תרגום מדויק יותר.
ובכן, התרגום האנגלי מדויק בהרבה מהעברי, שלוקה באי הבנות וטעויות קריטיות ביותר.
דוגמאות יש בשפע, אביא כמה:
1. עברית: "הרי לא אמנע מעצמי את האישה הקטנה והאסורה מתוקף חסדיו של בעלה."
אנגלית: " I am not in the least becoming attached to this little woman so well defended by her husband’s charms."
צרפתית: " je ne m’attache point à cette petite femme si bien défendue par les grâces de son mari ."
2. " תוכלי גם להוסיף שזהו העתק מדויק של גן שהאפיפיור נטע פעם, בטוויקנהם". אני אפילו לא אביא כאן את האנגלית והצרפתית, כל אדם עם ידע בסיסי מבין שהכוונה היא לגן של אלכסנדר פופ בטווינקנהם שבאנגליה. המתרגמת כנראה לא מכירה את אלכסנדר פופ, אחד המשוררים האנגלים הכי מפורסמים, וחשבה שזה הגיוני שלאפיפיור הקתולי יהיה גן באנגליה הפרוטסטנטית.
3. עברית: זה היה סוג החלומות שבהם נטה לשקוע, כל אימת שנדמה לו שמעל בייעוד האמיתי של חייו, ולהפיג כך את צערו.
אנגלית: Moments like this made him forget for entire days the grief of having been wrong for ten years in a row about his true vocation
צרפתית: C’étaient les rêves de ce genre qui lui faisaient oublier pendant des jours entiers le chagrin de s’être trompé dix ans de suite sur sa véritable vocation.
(במקרה הזה גם האנגלית לא משהו, במילה אחרת: rêves זה חלומות, לא "רגעים"..)
4. עברית: היא נשענה על תיבות פרי של תפוזים שקפאו למוות בצינת החורף שעבר, וטרם הוחלפו
אנגלית: Leaning on the planters of the several orange trees, which the cold of the preceding winter had killed and which hadn’t yet been replaced
צרפתית: En s'appuyant sur les caisses de quelques orangers que le froid de l’hiver précédent avait tués et que l’on n’avait point encore remplacés
גם בלי להבין את הצרפתית אני מקווה שלקורא הממוצע ברור שפירות לא יכולים לקפוא למוות, אלא רק עצים..
5. דוגמה להבדל ענק, סצנה בה מתוארת המחשבות של ולנטיין על אירוע מסוים:
עברית: אבל בה בעת, עמוק בתוכה, הוא כבר לא מצא חן בעיניה. הוא היה לדעתה מושחת ונגוע בצביעות, והיא שאלה את עצמה מה היה קורה לה לו לצביעות היה משקל ממשי בהתנהגותו איתה?
אנגלית: However, at bottom it didn’t please her at all; it was in her eyes spoiled by a blend of hypocrisy, and what did she become if hypocrisy was blended with the conduct that Féder showed toward her?
צרפתית: Cependant, au fond, il ne lui plut point ; il était, à ses yeux, gâté par un mélange d’hypocrisie, et que devenait-elle si l’hypocrisie se mêlait à la conduite que Féder avait à son égard ?
6. עברית: כדי להתריע בפני הקורא כי פדר לא היה מה שמכונה בפריז, טיפש גדול.
אנגלית: To prove that Féder was at heart only what in Paris is called a nitwit
צרפתית: Pour prouver que Féder n’était au fond que ce qu’on appelle à Paris un nigaud.
כלומר, העברית היא הפוכה למשמעות המקורית בצרפתית. זו שגיאה תרגומית קריטית מאוד להבנת הטקסט.
7. עברית: קשה למצוא דופי באושר, כשאתה בטוח בו.
אנגלית: One sees the drawbacks of happiness only insofar as one is certain of it
צרפתית: on ne voit les inconvénients d’un bonheur qu’autant qu’on en est sûr.
נראה לי שהביקורות והטרוניות שלי על התרגום ברורות, ויש עוד מאיפה שזה בא, תאמינו או לא.. כך שאת הקריאה שלי עשיתי בעיקר בתרגום לאנגלית של Brian Evenson עבור הירחון The Brooklyn Rail, שזמין לקריאה חינמית באתר שלהם. את העברית בדקתי מדי פעם, אבל רוב הקריאה הייתה באנגלית.
בכל מקרה, אני בטוח שאני אקרא עוד סטנדל, בטוח לא מהמתרגמת הזו, ואני מקווה מאוד שהסטנדל הבא שאני אקרא בעברית יהיה תרגום טוב.
עוד קטעים שאהבתי מהספר לסיום:
" you folk of the South who aspire to live in Paris must always be acting—nothing less than that, my handsome friend. Your air of gaiety and spirit, the quickness with which you respond, shock the Parisian who is by nature a slow animal and whose soul is soaked in fog. Your joyfulness irritates him; it seems intended to make him seem old, which is the thing he hates most. So, out of revenge, he declares you coarse and incapable of appreciating the witticisms that are the nightmare of the Parisian’s happiness. Thus, my little Féder, if you want to succeed in Paris, adopt a touch of the unhappy and discouraged air of a man sensing the onset of stomach pains in those moments when you say nothing. Extinguish that lively and happy look which is so natural to you and which makes me happy. Permit yourself this look, so dangerous here, only when meeting privately with your mistress; everywhere else think of the onset of stomach pains. Look at Rembrandt, see how miserly he is with light; you other painters, you say that he owes his great effect to this. Well, not just to succeed in Paris, but simply to be put up with here and not end up seeing opinion throw you out the window, be miserly with this air of joy and rapidity of movement that you bring from the South; think of Rembrandt.”
" If the reader is from Paris, he perhaps does not know that in Provence what one calls “being agreeable” is to take over the conversation entirely, speak quite loudly, and recount a string of anecdotes filled with improbable facts as well as exaggerated feelings, anecdotes in which, for extra ridicule, the narrator always makes himself the hero. Valentine told herself, with all the artlessness of the convent: “But this Monsieur Féder, is he agreeable?” She couldn’t separate this quality of “agreeable” from the circumstance of speaking in a loud voice and in the tone of a man who holds forth. It was a condition for agreeableness at a hundred leagues from Paris, which her husband, Monsieur Boissaux, and her brother, Monsieur Delangle, at that moment fulfilled perfectly. They shouted, both of them, at the top of their voices, and at each moment, both spoke at once; they argued about painting and, since neither one of them possessed the slightest idea about this art, the energy of their lungs largely stood in for what was lacking in the clarity of their ideas."”
