אבא סיפר לי אין-ספור פעמים שמאז היותו ילד בן שלוש עשרה, ואפילו בזמן השואה, הוא היה מניח תפילין יום-יום. בערב פורים הייתה המולה בבית האבות. העובדים קישטו את הקירות, הצוות עטה תחפושות צבעוניות. אבא ישב קפוא באחת מפינות החדר. התמקמנו בסוף הפרוזדור. שאלתי אותו אם הוא רוצה לשתות תה. הוא ענה "לא". בקול חרישי ובלי לגעת לחשתי שהבאתי לו את הטלית והתפילין מהבית. הוא לא רצה לקחת אותם. הנחתי את הטלית על אגרופיו הקמוצים, הוא נטל אותה ולבסוף מישש. ישבנו שמונה שעות. הטלית הייתה מונחת על ירכיו כשמיכה.
נעליים הוא קובץ סיפורים צנום, אך העולם שהוא מצביע לעברו הוא עשיר ורחוק. זהו עולמם של יהודים ממזרח אירופה שבנו את ביתם בארגנטינה אחרי השואה. הסיפורים בקובץ הם למעשה שרידים של סיפור גדול אחד של קהילה זו, וליתר דיוק של משפחה אחת בה. אך עוצמתם של הסיפורים אינה נעוצה בשחזור היסטורי או חברתי של הקהילה היהודית בפרובינציה הארגנטינית, אלא בתיאור רגיש של מערכות היחסים בתוך המשפחה ב״שטעטל״ יהודי דרום אמריקאי, ולאחר מכן גם בישראל. מערכות יחסים אלה מתבטאות תמיד בפרטים קטנים, שצֶ'לָה בְּנָיָה לוכדת בחדות מרגשת: זוג נעליים של אֵם בערוב ימיה, חלוק הבית שלה, בול ארגנטיני על מכתב במזרח ירושלים, או בור פשוט בחצר הבית.