בעבודתה רבת השנים כפסיכולוגית ילדים פיתחה צ'לה בניה שפה טיפולית משלה, ואת המושג "המפה הלא מודעת של ההורות". לפי גישה זו, היחס של ההורה לילד מושפע מכוחות סמויים שמפעילים אותו. פתיחת "המפה הלא מודעת" מזמינה את ההורים להתבונן בהורות שלהם כתהליך חווייתי הכולל עצב, שמחה ואומץ, ומאפשרת להם לזהות ולהכיר את כאבי ילדותם המושרים על ילדיהם. בניה מציגה באמצעות תיאורי מקרים מגוונים את מערכת היחסים המודעת והלא מודעת שההורים מנהלים עם ילדותם, ומדגימה את הדרכים הנפתלות שבהן נפש ההורה מנסה לגונן על עצמה מפני העבר המאיים והרחוק. קריאה רגישה ועמוקה ב"מפה הלא מודעת", שמציעה בניה, מסייעת לחבר בין חלקי הנפש ופותחת בפני ההורים לא רק נתיבים אל ילדותם, אלא בעיקר דרך חדשה לאהוב את ילדיהם. ספרה מזמין אותנו להתמודד עם השאלה מהי אהבה הורית. המפה הלא מודעת של ההורות מיועד הן לאנשי מקצוע שעובדים עם ילדים והוריהם, והן להורים הסקרנים להתבונן בהיבטים הלא מודעים של ההורות שלהם. הוא מזמין את אנשי המקצוע להניח למינוח השגור "הדרכת הורים", ולהעז לכנות את המפגש עם ההורים בחדר הטיפול "פסיכותרפיה של ההורות", כלומר, מפגש טיפולי שחלים עליו עקרונות הפסיכותרפיה הפסיכואנליטית ושפתה. צ'לה בניה היא פסיכולוגית קלינית המטפלת ומדריכה בפסיכותרפיה פסיכואנליטית במבוגרים, בילדים ובהורים. זה שלושה עשורים שהיא מלמדת פסיכותרפיה פסיכואנליטית של הילד בבית ספר לפסיכותרפיה, באוניברסיטת תל אביב. זהו ספרה השלישי. קדמו לו נעליים: אחד עשר סיפורים ארגנטינאיים (כרמל, 2014) וספר הילדים מאגורו, בּאגורו וגוּרָה גוּרוּ (עלו-עט, 2019)....

אבא סיפר לי אין-ספור פעמים שמאז היותו ילד בן שלוש עשרה, ואפילו בזמן השואה, הוא היה מניח תפילין יום-יום. בערב פורים הייתה המולה בבית האבות. העובדים קישטו את הקירות, הצוות עטה תחפושות צבעוניות. אבא ישב קפוא באחת מפינות החדר. התמקמנו בסוף הפרוזדור. שאלתי אותו אם הוא רוצה לשתות תה. הוא ענה "לא". בקול חרישי ובלי לגעת לחשתי שהבאתי לו את הטלית והתפילין מהבית. הוא לא רצה לקחת אותם. הנחתי את הטלית על אגרופיו הקמוצים, הוא נטל אותה ולבסוף מישש. ישבנו שמונה שעות. הטלית הייתה מונחת על ירכיו כשמיכה. נעליים הוא קובץ סיפורים צנום, אך העולם שהוא מצביע לעברו הוא עשיר ורחוק. זהו עולמם של יהודים ממזרח אירופה שבנו את ביתם בארגנטינה אחרי השואה. הסיפורים בקובץ הם למעשה שרידים של סיפור גדול אחד של קהילה זו, וליתר דיוק של משפחה אחת בה. אך עוצמתם של הסיפורים אינה נעוצה בשחזור היסטורי או חברתי של הקהילה היהודית בפרובינציה הארגנטינית, אלא בתיאור רגיש של מערכות היחסים בתוך המשפחה ב״שטעטל״ יהודי דרום אמריקאי, ולאחר מכן גם בישראל. מערכות יחסים אלה מתבטאות תמיד בפרטים קטנים, שצֶ'לָה בְּנָיָה לוכדת בחדות מרגשת: זוג נעליים של אֵם בערוב ימיה, חלוק הבית שלה, בול ארגנטיני על מכתב במזרח ירושלים, או בור פשוט בחצר הבית....