“יש בעולם אזורים שמבחינתי הם שכוחי אל, או נכון יותר שכוחי היסטוריה. אני לא קוראת ספרי היסטוריה למען ידיעת ההיסטוריה, וכך יוצא שאת רוב הידע שלי על העולם אני מוצאת ברומנים השונים, ורק אז, אם חסר לי מידע, אני מחפשת אותו באינטרנט או באנציקלופדיות הכתובות, שיש לי רבות מהן עדיין בבית.
אחד האזורים האלה הוא השטח שבין דרום אסיה לאוסטרליה. מלזיה, אינדונזיה ועוד. לפני יותר מ 30 שנים קראתי את הרומן הראשון שסיפר על מלזיה "לורד ג'ים" שכתב ג'וזף קונרד, ב- 2017 קראתי על אינדונזיה את "מפת העולם הבלתי נראה" שכתב טאש אוו (כתבתי על הספר ביקורת כאן באתר) ספר שתיאר מצויין את מה שהשאירו אחריהן מסעות הכיבוש של כל המדינות שהחליטו שהאזור שלהן. ועכשיו קראתי את הספר הזה "המסע לגן עדן", שמתאר את סינגפור בתחילת שנות ה-50. קצת לפני קבלת העצמאות שלהם מהאנגלים.
הבעיה היא שגן עדן יכול להיות יפה מראה, אבל כשיש מסביב עוני רב, ומחלות וגם הרבה מאוד חוסר הבנה להתמרדויות של המקומיים כנגד הכיבוש, החיים הם לא ממש של דבש. וגם הבעיות האישיות לא נעלמות בחצי השני של העולם, לפעמים הן אפילו מחמירות.
הספר עצמו הוא רומן די קיטשי. זוג נשוי שהגיע מאנגליה אחרי שבנם התינוק מת, סובל ממשבר בייחסים ביניהם. הגבר רוצה שאשתו תישאר בבית למען התדמית שלו, אבל השעמום מרגיז אותה והיא מחליטה להתנדב בבית חולים מקומי - כדוגמת ההתנדבות שעשתה גם במלחמת העולם השנייה - שם היא פוגשת ברופא, שהוא גם שכן שלה. וההתאהבות מתחילה, כשבאותו זמן בעלה מנהל רומנים בלי סוף. את ההמשך תנחשו או שתיקראו -:)
האיכות של סיפור הרומן בספר מתאימה בקושי ל 3 כוכבים, אבל כבר מזמן עשיתי לי מנהג להוסיף כוכב לכל רומן שמלמד אותי משהו חשוב שלא ידעתי קודם. ודרך אגב גם תיאורי הטבע ומנהגי התרבות המקומית, כתובים נפלא, כך שזו עוד סיבה לתוספת.”
