“העלילה מתרחשת בקנטון טסין (טיצ'ינו) לא הרחק מגבול שווייץ ואיטליה, למרגלות הר ג'נרוסו, בעיירה בשם סואנה. תייר המגיע לאיזור נתקל באותה דמות מסתורית, רועה עטוף גלימה מעור עיזים המרכיב משקפיים. בעוד שרבים מהמבקרים ומורי הדרך שלהם לועגים לאיש, המספר חש כלפי האיש "...יראת-הכבוד, המתעוררת בלב רבים בפני גורל-חיים בלתי שכיח. הוא שמע דברים שונים ומשונים אודות האיש". רופא גרמני המתגורר באיזור מסכם את הדברים באזני אותו תייר כך: "לכאורה, צריך הייתי לכעוס עליו...מפני שבחור זה יורד עימי לאמנותי. אולם מושבו כל-כך גבוה, כל-כך מרוחק, ותהילה לאל, שאין עולים אליו מלשאול בעצתו אלא מתי-מספר, אותם המעטים, שאינם חוששים לקבל תרופות מידי השטן...עלייך לדעת, מאמינים בעם, שנתן ידו לסטרא-אחרא. הכהנים אינם מכחישים דעה זו, מפני שהם הם שהפיצוה. תחילה, אומרים, שלטו בו מעשי-כשפים רעים והעבירו אותו על דעתו ולבסוף נעשה גם הוא עצמו למחבל ומכשף-התופת שאין לו תקנה. מה שנוגע לי, הרי לא יכולתי למצוא בו לא טלפיים ולא קרניים".

המספר עולה להר ומתוודע לאיש, המזמין אותו בלבביות רבה לביתו. הרועה מתגלה כמי שבקי במיתולוגיה יוונית ובתרבות העולם. לאחר מספר ביקורים, מעיד המארח על עצמו: "למה אסתיר ממך,...שבן-טובים אנכי, ושנעורים מותעים והשכלת מלומדים מונו לי. ודאי הנך רוצה לדעת, כיצד נהפכתי מאיש בלתי-טבעי לטבעי, מאסיר לבן-חורין, מסר וזעף למאושר ומרוצה? או כיצד הוצאתי את עצמי מכלל החברה האזרחית והנוצרית?" המארח שולף צרור דפים ומקריא לאיש את סיפורו.

לעיירה סואנה הגיע לפני שנים רבות רפאלו פרנצ'סקו, כומר נלהב בן למשפחה משכילה. הוא שקד על לימודיו, ניהל אורח חיים מחמיר וסגפני. עם הגעתו לכפר הנידח החל פועל במרץ ובהצלחה בקירוב הכפריים לדת. האופטמן מרבה בתיאורי טבע נפלאים שהכומר העסוק בעסקי הקודש נאטם להם. הכל משתנה כאשר יום אחד מגיע למשכנו רועה פרוע ומבקש את סיועו בחינוך ילדיו. הכומר מגלה שמדובר בנצר למשפחה עתיקה הגר מעל לכפר במקום נידח שם הוא חי עם אחותו וילדיהם הרבים "מובן מאליו, שזה הזוג השטוף בגילוי-עריות מנודה ומוחרם הוא לכל אדם. 'דעת הקהל' אינה טועה לעולם בבחינה זו." אומר לכומר ראש הכפר.

הכומר מחליט לעלות ולבקר את המשפחה המנודה כדי להציל את נפשותיהם. במהלך העליה המפרכת לבקתתם הוא נחשף ליפי הטבע בזמן האביב בדרכו מעלה הוא נתקל ברועה הרועה את עדרי הכפר ומייד מגלה את הדמיון בין שניהם: הרועה "...היה סרוח מלוא-קומתו על הקרקע...הטה את ראשו אל ראי-המים ושבר את צמאו כדרך הבהמות...'גם אנוכי רועה' הרהר פרנצ'סקו וכהתנשא הלה מן הקרקע והתחיל מפחיד את בהמותיו הפזורות לכל עבר בשריקה חדה...ובקליעות אבנים, פעם מתכוון לשלחן הלאה ופעם לאספן ולשמרן מסכנת הנפילה אל התהום, הרהר פרנצ'סקו, אם שמירת הבהמות כה קשה ורבת-אחריות, שמירת בני-אדם, העלולים בכל רגע לנפול בחרמי השטן, על אחת כמה וכמה".

ואכן השטן אורב לכומר בכל פינה – הטבע מתעורר עם בוא האביב, הפריחה המדהימה באלפים מעוררת את חושיו ומשמגיע הוא לביתה של אותה משפחה מנודה מתוך הכרה כי הכל זכאים לחסד הנוצרי, "חרמי השטן" ממתינים לו בדמותה של אגתה, הבת היפה לבית אותה משפחה מנודה. למרות שהכומר מנסה להאבק במדוחי השטן ונעזר לשם כך בכל האמצעים שהכנסיה מעמידה לרשותו, הוא נכנע בסופו של דבר לעלומים, לטבע, וליופיה של הנערה. הרועה מסיים את סיפורו בכך שהכומר מלווה את הנערה ממעונו בחזרה לביתה בדרך עוקפת, הם סוטים מהדרך ובחלקת אלוהים קטנה, המזכירה גן עדן, הכומר מתייחד עם הנערה. ואכן במסלול הפוך למסלול גירושם של אדם וחווה, הכומר חש שהוא נכנס בחזרה לגן עדן. תם ולא נשלם. המספר עוצר את סיפורו ואת ההמשך על האורח לגלות בעצמו והקורא מתוודע לכך בדפים האחרונים של הספר.

האופטמן מציג שני עולמות מתנגשים - נצרות ופגאניות. עולמו של הכומר הקתולי הסגפן מודע לכוחם של אלילים אלה: "הכנסיה העידה בפירוש על כוחם של הללו, אלא שראתה בהם אויבי אלוהים. נלחמים היו עדיין גם עכשיו, אף כי ללא-תקווה, נגד אל שדי בדבר ממשלת העולם". מול עיני הכוהן הצעיר נפרס יפי הטבע ושרידי העבר הפגאני המפואר. עבר פאגני זה נמצא במקדשונים בצידי הדרכים שהנצרות ניכסה לעצמה, בסרקופגים מעוטרים בדמויות אלים יוונים המשתתפים בבכחאנליה עליזה, המשמשים כעת להשקית בהמות ואף בפסלון מגושם של פריאפוס, אליל הפריון הנמצא בביתה של אותה משפחה מנודה. ואכן בהרים הכוחות הפגאניים הללו נדמים חזקים מתמיד: באחד מהמקרים הכומר המזועזע רואה את אגתה רכובה בדרך לא צנועה על תיש סורר כאילו יצאה מעיטורי הסרקופגים... במהלך קריאת הספר נזכרתי במסה "אלים בגלות" שנכתבה ב-1853 ע''י היינריך היינה ומציגה כיצד אותם אלים מהמיתולוגיות הקדומות, שירדו מגדולתם עם עלית הנצרות, מצאו דרכים לשרוד. יצוין כי אין זה הספר היחיד שבו האופטמן מערב נצרות ופגאניות כך גם בספרו הראשון "The Fool in Christ, Emanuel Quint" הגיבור הוא כומר תועה המערב נצרות עם פולחן השמש.

גרהרט האופטמן (1862-1946) זכה בפרס נובל ב-1912. הפרס הוענק לו "...בראש וראשונה כהכרה ביצירה פורה, מגוונת ויוצאת הדופן בתחום אומנויות הבמה". מ''מ מזכיר הועדה בנאום ההצגה של הזוכה ציין כי "המעלה המיוחדת של האופטמן היא ההארות החודרות ומאירות העינים בתוככי נפש האדם".

הספרון הזה (כ-80 עמודים) הזה פורסם בדצמבר 1917 וזכה להצלחה אדירה. בעקבות סקירתו של OZIKO בחרתי לקראו בתרגומו של דוד פוגל שיצא לאור בהוצאת שטיבל בוורשה ב-1923. מלבד השפה המיוחדת של פוגל, שהיא מעניינת כשלעצמה, מעניין לקרוא תרגום שנעשה על ידי מי שהכיר היטב את התרבות הגרמנית ויצא זמן קצר יחסית לאחר פרסום הספר.

השורה התחתונה: סיפור מעט ארכאי, אך מעורר מחשבה, לגבי היחסים המורכבים שבין האמונה, במקרה זה הנוצרית-קתולית, לבין הטבע בכלל וטבע האדם בפרט.”

“פעם יצא לי להיות נוכח בשיחה מסוימת שבה הוסקה מסקנה, שיש יופי באחד שלוקח רעיון כתוב מספר, ומסביר אותו בשפה שלו.
דהיינו, אחרי שאותו אחד קרא את הרעיון למוחו שלו, והבין אותו בכלים שלו ובסגנון מחשבה שלו, הוא מדבר אותו, את הרעיון, איך שזה התבשל לו. וזאת הייחודיות היופי המסוים, בלדבר מתוך מחשבה אישית.
מה הקשר? את הספר הזה תירגם אדם שאני מאוד אוהב, בעיקר בגלל הכתבים שלו. אמת שאין תרגום כהרי הדוגמה למעלה, אבל לכל הפחות הרעיון קיים. הסיפור הינו סיפור, העלילה עלילה, והפאנצ' הוא פאנצ', אפילו השפה תהיה דומה קצת. אבל הסגנון וההרגל, יניעו אותו לבחור במילים מסוימות שלו, ולספר את הסיפור בצורה שתהיה אופיינית לו בלבד. (בלי להתייחס לעובדה שהמתרגם בחר לתרגם דווקא יצירה זו)
וזה רבותיי, דוד פוגל.
את השפה שלו אני מאוד מאוד אוהב, על כל גווניה.
ועל כן, לכשידעתי שיש ספר שהוא תירגם, הוא התווסף אוטומטית לרשימה.
כך יצא שקראתי את "הכופר מסואנה" וזוהי דעתי על היצירה עצמה:

כבר מההתחלה, התיאור הציורי של הנופים והטבע של פוגל תופסים מקום. כלכך מקום, עד שלפעמים הייתי צריך להזכר בעלילה. פעם אחת זה קצת הרגיז אותי, אבל לא יכולתי שלא לוותר. אני מאמין שיש שימצאו את זה כחיסרון ואף מועקה, אבל שוין.
העלילה עצמה, לא מסעירה מדי לכשעצמה, ואפילו בינונית ולא מרגשת. אין ספק שהדבר הטוב היחיד זוהי השפה, וכשזו קשורה לפוגל, יש לכם לצפות לדבר מאוד מסוים. אבל, בגלל התוכן, מצאתי את עצמי מפסיק לקרוא, וזמני השהות היו לא קטנים.
לא יודע עד כמה הייתי ממליץ למישהו לקרוא את זה, אבל גם לקצת העמודים האלה הקריאה יכולה להיות למעמסה.
בקיצור, יתרון וחיסרון מצטרפים למשהו סתמי, אלא אם יש לכם עניין מאוד מסוים דווקא ביתרון.
אני אתן לספר 3 כוכבים.

(אגב, נדמה לי שכבר כתבתי את זה במשהו שקשור אליו, אבל ישנו מאמר על שיריו של פוגל שמנתח אותם בצורה... קצת מטרידה ואפילו קריפית. המעניין שבסיפור הזה, הטענה של הסגנון המטריד מגיעה לידי ביטוי מושלם, עקב תיאור האהבה (החד צדדית?) בין הכומר לבין הנערה הפראית.)”