“אז אני לא יכולה לתת לספר הזה חמישה כוכבים, כי לא סיימתי אותו.
אבל אני יודעת שאני רוצה לעבור ממנו לספר הבא, ושלפני זה אני רוצה לציין כמה משמעותי הוא היה עבורי.
לפרוטוקול, הגעתי עד לעמוד 72, שהוא באמצע פרק שנקרא "מותר להתאבל".

בתחילת הספר יש תוכן עניינים שמראה מצוין את הנושאים שהספר הולך לגעת בהם, ואפשר לדלג ולבחור את הנושא שהכי מעניין או מדבר אלינו.
אני אתן לכם את הרשימה של הפרקים שאני הצלחתי לצלוח, כדי שאולי יהיה לכם איזשהו מושג על מה עברתי עם הספר הזה:

תוכן

ברוכים הבאים (עמ' 13)
כמה הבהרות הכרחיות (עמ' 17)
מילון מונחים (עמ' 23)

חלק א: התמודדות
משהו לא בסדר (עמ' 29)
המצב מחמיר (עמ' 37)
אין מקום (עמ' 42)
איך נראית מחלקה סגורה? (עמ' 48)
להיות הורה של ילד מאושפז (עמ' 60)
בינתיים עד שיקרה השינוי: זכויות הורים (עמ' 63)
מותר להתאבל (עמ' 68)
-

כשאני מסתכלת על הכותרות האחרות, יש הרבה ידע שם שמעניין אותי.
כמו למשל ב-"חלק ב: מחלות פסיכיאטריות - מה זה בכלל?" יש כותרת שזהה לשם הספר, "החיים הם טריגר", ואני מניחה שאני כן יכולה להמשיך לקרוא את הספר הזה עד שאני אגיע לחלק הזה שנמצא בעמ' 117, אבל אני באמת חושבת שסיימתי.
אני פשוט לא יכולה עוד, בהתחלה זה היה כואב מדי, עכשיו זה פשוט מספיק, מכאיב לי שלא לצורך.

למה אני אומרת את זה?
כי זה מדריך להורים, ואני לא במקום הזה, ואני מרגישה שלקרוא את הספר הזה קצת שם אותי שם, ושאני קצת שוכחת שאני לא צריכה לקרוא את הספר הזה, לא חווה את הקשיים האלה, ולא צריכה את התמיכה הזאת.
פשוט יש לי כל כך הרבה אמפתיה להורים האלו.
והכותבת מדהימה, היא לא סתם אומרת דברים ונותנת ידע, היא ממש טומנת בכל משפט את כמה שאכפת לה מהנושא הזה ומדברת אל ההורים ישירות בצורה מקצועית.

זה קצת קשה להבין עד שמתחילים לקרוא את הספר, אבל הכותבת היא לא דוקטור או מומחית, היא פשוט אם לילדים, והיא לא מספרת את הסיפור שלה, היא מספרת את הסיפור של הורים אחרים והחוויה שלהם עם המערכת ועם הילד שלהם.
זה פשוט כל כך כואב, וקורע לב, ובתור אחות למישהו שסובל ככה - זה הכאיב לי במקום מאוד אמיתי.

ברצינות אבל, היא כותבת מדהים.
הספר הזה מושלם לכל הורה שצריך את התמיכה, גם מבחינה רגשית, אבל בעיקר מישהו שיעשה לו קצת סדר בדברים.
אני לא בטוחה איך להסביר את זה, בעיניי היא באמת פשוט מדריכה מצוינת, ושמעתי שכריזמה זה השילוב והאיזון המושלם בין חמימות לסמכותיות, ואני חושבת שיש לה את זה.

זה היה בעמוד תשע-עשרה כשהיא ריגשה אותי בפעם הראשונה, וגרמה לי להרגיש שהיא ממלאת שליחות.
אני אתן לכם את כל הפסקה, ואדגיש את השורות הספציפיות שנגעו בי; כי אני רוצה גם לשתף את עיקר השורות שנגעו בי, אבל גם להראות את המסביב להן כדי שאולי יהיה לכם יותר קל להבין למה היא ריגשה אותי כל כך.

"המערכת כמערכת, בעיקר הציבורית אבל לא רק, תפגוש בדרך כלל רק את מקרי הקצה. את המצבים הכי קשים. את המקרים הכי מורכבים. את אירועי החירום הכי מטלטלים. וגם אם אתם לא אנשי הקצה בדרך כלל, המערכת תפגוש אתכם כשאתם בקצה – כשתיאלצו להגיע לחדר מיון, כשתקרסו, כשהילד או אחד האחים יקרוס, כשהמצב יידרדר וכבר אי־אפשר יהיה לעשות הצגה כאילו הכול בסדר. יש שתי בעיות בקצה הזה: המערכת - ואתם.
כשהמערכת פוגשת אתכם בקצה, באיזשהו שלב, ממש לא בכוונה, היא מתחילה לשכוח שבדרך כלל זה לא ככה, שרוב העולם נראה אחרת, שרוב החיים שלכם נראים אחרת, שעכשיו זו נקודת קיצון ולא כל הזמן המצב הוא כזה, ולא כל הזמן אתם במצב הזה. הבעיה השנייה היא אתם - כשאתם במצב קצה, גם אתם שוכחים שבדרך כלל זה אחרת, שאתם מתנהגים אחרת כשאתם לא במצוקה כל כך קשה, שיש לכם כוח, שאתם אנשים טובים שאפשר לדבר איתם בהיגיון, בלי כעס ובכי.
כשאתם בקריסה, אתם פוגשים גם מערכת בתוך קריסה, שכבר רגילה לאנשים קורסים וכבר חושבת שכולם כאלה כל הזמן. במצב כזה, נורא קל לכל אירוע קטן להידרדר, ולהפוך לאירוע גדול ודרמטי. הרבה פעמים המערכת כל כך דרוכה, שהיא מתייחסת אליכם ולמצב כמו אל מצב קיצון, למרות שהוא לא כזה. הבעיה היא שכשמתייחסים אליכם ככה, גם אתם מסגלים התנהגות קצה – והופ, אנחנו בכדור שלג עצום שמאוד קשה לעצור. גם אתם וגם המערכת צריכים לזכור שרוב האנשים טובים, רוב המצבים הפיכים, רוב החיים יהיה בסדר. אתם הורים טובים. כולנו צריכים לזכור את זה – גם המערכת, אבל גם אתם."
-

היא ריגשה אותי שוב.
בכיתי כמו ילדה קטנה כשקראתי את הספר הזה, והרגשתי שזה כמו לקרוא סיפור ממש עצוב, אבל לא, כי אני מכירה את הרגשות האלה מקרוב, אז זה לא סתם סיפור.
זה קושי שגם אני מכירה בתור מישהי שבשנתיים האחרונות צפתה בהורים שלה עוברים משהו כזה.
ואני יודעת ממה שקראתי שהיא מדברת באיזשהו שלב גם על האחים, אבל לא הגעתי לשם וגם לא כל כך אכפת לי; כי זה משהו שהיא אומרת להורים על הילדים האחרים שלהם, על אלו שהם "בסדר" אבל עדיין מתקשים מאוד כי הם צריכים להיות עדים לדברים האלה ולהסתגל לשינויים הקשים האלה.

בכל אופן, אז בספר הזה היא משלבת סיפורים אישיים של הורים, ואז נותנת הבהרות ודברים שאנחנו צריכים לדעת אם אנחנו נמצאים במצב כזה כמו שמתואר בסיפור.
היא מיידעת אותנו על הרבה דברים שחשוב לדעת, נותנת לנו רשימת טלפונים, רשימת זכויות הורים - היא האדם שהיית רוצה לידך כדי להתמודד עם שיט בירוקרטי הזה שאתה פשוט לא מבין.
אבל לא רק זה, כי היא גם נותנת מקום לחוויות של ההורים, מנסחת את הקושי הזה בצורה שמעניקה נחמה וכוח, ממש כאילו מתווכת להורים את המציאות הכואבת שלהם, וזה כל כך מעורר השראה ומרגש.

"הילד שלכם סובל סבל בל יתואר, וכל מה שיש לכם לעשות זה להיות לידו ולראות שהוא מחזיק מעמד, שהוא נשאר בחיים, שהוא לא פוגע בעצמו. חוסר האונים מול הכאב והצער, שלו ושלכם, חורט בנפש. תופעת לוואי נוספת של המצב הזה היא הבדידות שנכפית על המשפחה כולה. אי־אפשר לצאת מהבית כמשפחה, אי־אפשר להזמין אורחים, אי־אפשר לעזוב את הילד, אי אפשר גם להשאיר אותו עם בייביסיטר כי הוא גדול מדי בשביל זה, והמצב מוזר מדי בשביל זה, ובעצם אף אחד לא מבין לא לאן זה הולך ולא מה עושים ולא איך זה ייגמר או איך יוצאים מזה."
-

אני לא אפרט על זה יותר מדי, אבל זה פחות או יותר מה שעברתי בשנה האחרונה.
לא יכולתי להזדהות יותר עם אנשים אחרים, כי עברתי דברים שקשה להסביר, ולא יכולתי להיות כנה ולדבר על זה כי… אני מניחה שזה פשוט לא הרגיש שזה מותר.

אבל זה בסדר.
זה כבר לא כואב כמו שזה כאב אז.
היו זמנים שבהם לא ראיתי איך זה יכול להשתפר, אבל היום אני מאמינה שזה כן.
שגם אם זה עדיין לא מושלם…
לפחות זה משהו שעובדים עליו, משהו שמכירים בו, מודים שהוא קיים, סבל שמודעים אליו ולא מוחבא.
ולהיות מודע לסבל הזה… כן זה קצת כואב לפעמים, לפעמים מאוד, שקצת בא לך למות, אבל המודעות הזאת לסבל, לקושי הזה, גם מסבירה לך הרבה דברים על החיים, וקצת פותחת לך את הראש.
המודעות לסבל הזה גורמת לך להבין: "אה, זה למה הוא עשה את זה. כי כאב לו. הוא בטח סבל כל כך."

ההבנה הזאת גורמת לך להרגיש אמפתיה, ורצון ללמוד איך להתמודד עם דברים כאלה.
היא אולי אפילו נותנת לך תכלית, ואני מניחה שמה שאני מנסה להגיד בעצם, זה שהמודעות לדברים שמכאיבים, לנו, לאחרים, לעולם, יכולה לתת לנו תכלית, משהו לעבוד עבורו.
אבל אולי זה רק במקרים שבהם אנחנו מאמינים שיש לנו כוח להתמודד עם זה ולתקן את זה, ואני מבינה שעבור הרבה אנשים, זה נורא קשה עד בלתי אפשרי למצוא את העוצמה הזאת.

"לאחר כמה חודשי טיפול כזה, הלך והתקרב אירוע משפחתי שחיכינו לו מאוד. ככל שהאירוע התקרב, הוא הלך ונסוג והשתבלל לתוך עצמו יותר ויותר. כמה ימים לפני האירוע הלכנו לקנות בגדים - והוא זעם. בדיעבד, אני יודעת שהשהות בקניון הומה אדם הכניסה אותו למצוקה איומה שהוא לא היה יכול לעמוד בה. אבל מה שאני ראיתי היה התקף הזעם שלו, ועשיתי מה שידעתי לעשות – צעקתי עליו בחזרה, כעסתי עליו ועימַתי אותו עם הכעס והתסכול שלי. בדיעבד, זה לא בדיוק מה שאמורים לעשות בשלב הזה, אבל לא היה אף אחד שיגיד לי את זה. לא היה אף אחד שיגיד לי שמדובר בהתקף חרדה, שככה נראית חרדה חברתית, שהכעס שלו הוא ביטוי לכאב איום ונורא שכמעט בלתי־אפשרי לשאת, ושצריך לפעול אחרת לגמרי. לא יכולתי לשמוע את המצוקה שלו, לא הבנתי אותה. לא ידעתי מה עושים".
-

אני פשוט חושבת, שאם אפילו רק אמא אחת תקרא את זה, ותבין מתוך זה את הכאב של הילד שלה, זה יהיה שווה את זה.
כי ראיתי מישהו מתנהג ככה, שנים לפני שקראתי את הפסקה הזאת והבנתי למה.
אם יש מישהו שקורא את הביקורת הזאת ותוהה מה אפשר לעשות עם מישהו כזה...
ובכן, ממה שאני חוויתי בחיים האלה, התגובות הקיצוניות מתמתנות כשמוצאים את השילוב הנכון של כדורים.
אבל כמובן, זה לא קל או מהיר למצוא.
ובכל זאת, אל תחשבו שרק בגלל שמישהו נראה משוגע, ועושה דברים שאתם לא יכולים להבין, זה אומר שהוא מקרה אבוד.

אל תוותרו על מישהו שאתם אוהבים ומתנהג בצורה חריגה, כי אתם באמת לא יודעים מה יכול לשפר את זה.
בכנות, זה היה נראה כמו נס כשמישהו שתמיד התנהג באותה הצורה, ולא היה מסוגל לעשות דברים מסוימים, התחיל להתנהג בצורה שונה ולדבר אחרת רק בגלל כמה כדורים.
אבל זה לא, זאת רפואה, הוא חולה, ואני מניחה שלפעמים זה קשה לראות אנשים כאלה כאנשים כואבים וחולים כמו בכל מחלה ולא כ-"חולי נפש".
זה גם משהו שהיא מדברת עליו כאן, משווה בין הטיפול שהחולים במחלות פסיכיאטריות מקבלים לבין טיפולים של חולים אחרים.
זה ספר קצת מחאתי במובן הזה, כי היא אומרת על הרבה דברים היום שהם פשוט לא הגיוניים.
כמו זה שאין מקום ושולחים אותם הביתה, וזה שההורים לא יכולים להיות לצידם כשהם מאושפזים ולפגוש את הצוות שמטפל בהם, ואת זה שאין דרך לשכך את הכאב הזה מיידית.

אני חושבת שזה ספר חשוב, בגלל זה כתבתי את הביקורת הזאת למרות שהחלטתי לא לקרוא את כולו.
כי באמת אין משהו שנוגע בי יותר, שאכפת לי ממנו יותר, מהעניין הזה של בריאות הנפש.
חוסר האונים מול המערכת, התחושה הזאת שאין מי שיעזור, ולא רק במערכת הבריאות… זה באמת משהו שאני רוצה שישתנה בעולם.
לקרוא את הסיפורים על הנערים וההורים שמתקשים ככה - ממש הכאיב, וגרם לי לרצות לעשות משהו כדי לעזור לקדם את השיח והשינוי הזה.
אבל טוב, אני מניחה שחוץ מלנסות להציג לכם את הספר הזה הכי טוב שאפשר, ולקוות שהוא יגיע אל עוד אנשים שצריכים אותו, אין עוד הרבה שאני יכולה לעשות.

אבל אני מרגישה שזה מספיק, כי זה משהו, ואולי יום אחד אני אוכל לעשות עוד משהו, ואולי יום אחד כל המשוהים הקטנים האלה שעשיתי כדי להבין ולעזור בתחום של בריאות הנפש - שכמו שכבר אמרתי, הוא מאוד חשוב וקרוב ללבי - יהיו משהו שבאמת משנה משהו בעולם.
כי ברצינות, הקיום של הספר הזה, באמת מעורר השראה.
עצם זה שהספר הזה בכלל קיים… זה וואו אחד גדול עבורי; ואני מקווה שההערכה הרבה שיש לי לספר הזה ולכותבת שלו הצליחה לעבור בביקורת הזאת.

נ.ב
אני ממש מתאפקת לא לתת לו חמישה כוכבים.
פאק איט. זה ספר ששווה שבירה של החוקים האישיים שלי.
הרי לכל כלל יש יוצא מן הכלל, לא?

_

"אני ממש מצטערת, היא אמרה לי, אבל אין מקום. הוא יעשה כל מה שאפשר, ונראה שזה ייקח ממש כמה ימים עד שיתקשרו אליכם ותבואו לאשפוז.
כמעט פרצתי בבכי. טוב, זה שקר. ישבתי מול הפסיכיאטרית והזלתי דמעות. את מבינה, אמרתי לה, שאת שולחת אותנו הביתה עכשיו, עם ילד מסוכן נורא, שעכשיו הוא עוד יותר מסוכן כי הוא יודע שתכף יתאשפז והסטרס הזה עלול לדחוק אותו אל מותו?
את מבינה מה המצב הזה עושה לנו עכשיו? את מבינה איך עולה רמת הסיכון שלו בבית? את מבינה איזו השפעה דרמטית יהיה לדבר הזה עלינו, ההורים שלו, על האחים שלו?
היא כמעט בכתה איתי. הצטערה איתנו מאוד, אבל ידיה היו כבולות וה'אין מקום' היה גדול משתינו יחד."”