מיכל ביבר מציגה מבחר מתוך גוף עבודות שנוצר בשנתיים האחרונות, בעקבות משבר הפליטים באירופה.
הטריגר ליצירת גוף עבודות זה היה תכנית טלוויזיה שעסקה בפליטים המנסים לחצות את הים בסירות, בדרכם ליעד המיוחל.
העבודות מאוכלסות בדימויים מן התקשורת, הכתובה והמשודרת.
הדימויים המתווכים האלה, חלקם בפורמט טלוויזיוני, מתורגמים לציור שלעיתים ממלא את הבד ולעיתים "שתול" בתוך סצנה ביתית.
ג'אנר התפנים (Interior) בציור, המייצג בדרך כלל את המרחב הביתי, המזוהה עם התכנסות ואינטימיות, מתחבר כאן באופן מרתק עם ציור חברתי/פוליטי, כזה העוסק בהיבטים אוניברסליים ודילמות מוסריות.
בעקבות הדימויים המצולמים ביבר יוצאת למסע משלה, בתוך עולם הציור, כשהיא חוצה בתוך כך ג'אנרים וסגנונות.
היא נעה מן הפיגורטיבי אל המופשט, על בד ועל נייר, ומעלה על דעתנו אזכורים מתולדות האמנות – ציור אירופי רומנטיציסטי מן המאה ה-19 מחד גיסא, וציור עכשווי ומקומי מן העבר הקרוב, מאידך גיסא.
דימוי הסירה הזעיר בתוך מרחבי הים הכהים מזכיר לנו ציירים כקספר דויד פרידריך או וויליאם טרנר, בעוד עיבודיו השונים אצל ביבר הם הדים לעיסוק בדימוי הסירה באמנות הישראלית, בעיקר בהקשרים של מסעות ונדודים: סירות המעפילים של אברהם אופק, הסירות הסכמטיות של אריה ארוך, הסירות המטאפוריות של משה גרשוני ושל אסף בן צבי, ספינות הרפאים של שוקי בורקובסקי, והסירות המתיילדות של בלו סימיון פיינרו, אם למנות רק מעט.
הקשר בין טרגדיית הפליטים החדשים המתדפקים על שערי אירופה לפליטים היהודים במלחמת העולם השנייה ואחריה לא נעלם מעיניה של ביבר, שהרי טראומת השואה, העלייה הבלתי-לגאלית לארץ-ישראל, עצירת המעפילים בלב ים וגירושם לקפריסין ולאירופה תוך קיפוח חייהם של רבים, צרובים כולם בזיכרון הקולקטיבי שלנו.
ביבר מציבה את דימוי הסירה בלב ים, במין מקום שהוא שום מקום, כאנטיתזה המוחלטת למושג הבית.
מעניין לציין בהקשר זה כמה פרטים ביוגרפיים שבאופן מודע או לא מודע אולי תרמו לעניינה של ביבר בפליטים, עד כדי הקדשת גוף עבודות שלם לנושא. אביה, שאול ביבר, היה מלוחמי הפלמ"ח למען כינונו של בית לאומי בארץ-ישראל, וממפקדי אוניית המעפילים "אקסודוס".
כזכור, אלפי ניצולי השואה שאכלסו את האונייה וניסו להגיע לארץ גורשו על-ידי הבריטים בחזרה לגרמניה, ושאול ביבר היה ממארגני המאבק נגד הגירוש.
ההזדהות של ביבר עם גורלם של הפליטים ניכרת היטב בציורים: הגשם המכה על הסירות בלב ים נדמה לעיתים כגשם של דמעות, והים עצמו הופך לעיתים לים אדום, ים של מוות.
גם הפרחים הנוכחים תמיד בציורי התפנים חודרים כאן אל ציורי הים ומחדדים את תחושת הצער והאבל.
לא מן הנמנע כי הבחירה שלה ביצירת ספר אמן כחלק מגוף העבודות הזה, מהדהדת את כתיבת ההיסטוריה והנצחת הזיכרון.
מיכל ביבר מוכיחה בגוף עבודות זה שבכוחו של הציור להתמודד עם סוגיות הרות גורל, גם אם רק לעיתים רחוקות יצליח להביא לשינוי.
במציאות עולמית שבה טרגדיה רודפת טרגדיה וחדשות האתמול הן כבר חדשות ישנות, הציור מתגלה שוב כעד וכמשמר זיכרון, במובן הקרוב ביותר להנצחה.