הוא יושב בסלון ביתו בשעת לילה מאוחרת, לאחר ששב מיום עבודה. עיניו נעצמות. הוא נשאב לתוך הזיה, סיוט לחימה קשה; אש נפתחת, רימון מתפוצץ בתוך מבנה, רעש מחריד ולפתע, מישהו חונק אותו. הוא נלחם בכל כוחו, תופס בידיו בצוואר התוקף, נאבק על חייו, וחונק בחזרה. אולם משהו עוצר אותו מללחוץ חזק, משהו בולם את שרירי ידיו מלחנוק עד כלות. שיעול ובכי חנוק מעירים אותו, משיבים אותו להכרה, ובשבריר שנייה, עיניו נפקחות. הוא עומד מעל בתו בת השש, ידיו לופתות את גרונה. בשנייה, הוא אוסף אותה בידיו, רץ למקלחת, רוחץ את פניה, את עיניה הקרועות. "אבא אוהב אותך", הוא לוחש לה ושוטף את אודם צווארה, "דבר לא יקרה לך, אני מבטיח".
אורן אור ביטון – חייל, לוחם ומפקד ביחידת המסתערבים של משמר הגבול, פעל בשטחי יהודה ושומרון בימי האינתיפאדה הראשונה באין ספור מבצעים חשאיים ומורכבים וראה למוות את הלבן בעיניים. מאז הוא נושא בקרבו מטען כפול: קשר אמיץ לערכי המדינה – תבנית נוף מולדתו ואהבה ללוחמיה, לצד פצע פנימי שאינו מגליד.
ספרו "חבית נפץ" מבוסס על סיפורו האמתי ומתאר פסיפס של אירועים הנקראים בנשימה עצורה, מצומררת. הספר פותח אשנב נדיר והצצה מיטלטלת, אינטימית, לתוך חייו המורכבים ולנעשה בנפשו ובמחשבותיו של מי שחווה פוסט טראומה – PTSD, הלם קרב. בכל לילה ניצב אורן בקרב הישרדות מול פחד מוות, ובכל בוקר בוחר בחיים. בתוך מעגל פוסט טראומטי קיצון, שנדמה כי אין לו סוף, אורן מפלס וחושף בפנינו דרכי גישה ויציאה. הוא מועד וקם, כושל ומנצח, נלחם בכל כוחו בחבית הנפץ.