המקרה קרה באישון לילה, בין הכרמים באזור בוז'ולה, לאורו של ירח קמור. התצהיר שעסק בכך, מודפס במכונת כתיבה על ארבעה דפים, עם שלושה העתקים מופרדים בניירות פחם, כלל את המשפטים הבאים:


שארמֶלי־לֶה־וִין, מר פייר שוֹבוֹ (בן 47) — עדות המתייחסת ליום 16 בספטמבר 1954.


סעיף 557: חיי הקהילה.


חזרתי הביתה דרך הכרם. השעה הייתה קצת לפני חצות. יצאתי מאכסניית 'הסמור האדום' עם מישל פֶּריגוֹ ופרנסואה לֶשָׁארני ונפרדתי מהם ליד אנדרטת הזיכרון. בקיצור, חציתי את הכרם, ורק הירח האיר את הדרך. האור של הירח לא כל כך חזק, אבל זה לא נורא. אני מכיר את הדרך כמו את כף ידי. הכול נראה רגיל. ובאותו רגע זה קרה (שתיקה של בעל העניין). היה מין אור עצום, כמו כשהברק מאיר את הנוף ברגע ההבזק, אבל כאן זה נמשך. הייתי בחלקה של יקב סנט אנטואן, בכרם של ז'וּל בּוֹשוֹן. זה היה עצום, זה תפס את כל השמיים והיו אורות בכל מקום, זה נראה כמו עיר אמיתית. היו שם המון חלונות קטנטנים וזה לא עשה שום רעש. עמדתי בפה פעור והסתכלתי על הברדק הזה מעל הראש שלי, והייתה לי כזאת סחרחורת עד שנפלתי עם התחת על האדמה. וזה נשאר שם, מעל הכרם. אולי הסתכלו עליי מבפנים. אחר כך זה עשה רבע סיבוב ונעלם במהירות של זבוב מעופף. ואחר כך לא היה כלום. אבל הוא היה כאן, הדבר הזה. ראיתי אותו, ובגלל זה באתי להעיד בניגוד לדעתה של אשתי ושל המשפחה שלי. אני בא להעיד בפני הרשויות על מה שראיתי.


אני בריא בגופי ובנפשי ובשליטה מלאה בשכלי.


פייר שובו


העדות הייחודית הזאת סווגה על ידי נציבות המחוז כהבחנה בעצם מעופף בלתי מזוהה על ידי המכונה פייר שובו — כורם במקצועו בשארמלי־לה־וין. גם אם בז'נדרמריה של המחוז לא היו רגילים לכתוב סוג כזה של תצהיר, הסמל התורן באותו בוקר לא נבהל יתר על המידה. מתחילת השנה רשמו שירותי הז'נדרמריה של הארץ מספר חריג בהחלט של עדויות דומות. שתיינים ידועים לשמצה, מאחזי עיניים, אנשים קלי דעת, פרקליטים, נבחרי המועצה, נהגי משאיות רגילים למדי, כמרים, אנשי העיר, בעלי משק חקלאי... מגוון רב של עדים. הז'נדרמריה ביצעה את המוטל עליה: לרשום את סיפוריהם של האנשים האלה, להעבירם למי שצריך ולתייק אותם בארכיון בעותקים רבים. לאושרם הרב של כל מי שקרא אותם, העיתונות — בעיקר המקומית — לא החמיצה שום הזדמנות להדהד את התצפיות הייחודיות האלה. לקראת סוף שנת 1954 כבר נמסרו לז'נדרמריה יותר מאלף תצהירים ודווחו קרוב לחמש מאות תצפיות של עב"מים בכל הארץ. לא נמצא כל הסבר לתופעה, והעדויות יפחתו עד שישובו לנפחן הרגיל — כחמישים עד מאה בשנה.


כפי שצפו בני משפחתו, במשך זמן רב לעגו לשוֹבוֹ, ועם הזמן זיכתה אותו ההרפתקה בכינוי "אבא עב״ם".


ב-1978 לקחו אותו נכדיו לראות את הסרט 'מפגשים מהסוג השלישי'. הם היו היחידים שהתלהבו מסיפורו של סבם ובעיקר היחידים שהאמינו לו. עם הופעת ספינת האֵם לנגד עיניו של פרנסואה טריפו בתפקיד פרופסור קלוד לקומב, פייר שובו הזדעק, "זה אותו אחד, אלוהים אדירים! ראיתי אותו, את הדבר הזה, ב-1954!" הוא עורר באולם קולות "ששש..." רמים וצקצוקי לשון וגם קריאה: "סתום את הפה, שובו!" לעולם לא נדע מי אמר זאת. באותו ערב, בשעת הארוחה ותחת מבטה הנוזף של אשתו, החליט פייר שובו לשתות מהבקבוק של שאטו סנט אנטואן 1954, שאותו שמר בצד. כהרגלו הוא גם מזג כמות נדיבה ממנו בקערת המים של כלבתו אָאוּסוַוייס — בתו של שְׁנֵל ונכדתו של זיג, כלב רועים גרמני שנשכח על ידי חיילי הוואפן אס־אס בעיצומה של הנסיגה ושכולם הניחו תמיד כי מדובר למעשה בזאב.


למחרת צעד אל קואופרטיב הכורמים, ומאז לא ראו אותו עוד לעולם. לא אותו ולא את אאוסווייס. התמונה האחרונה שקרוביו ישמרו ממנו תהיה זו של גבר, כלבתו לצידו, מרים את צווארון חולצתו ונושף במקטרתו. איזה מזג אוויר מחורבן, הוא ודאי אמר לנוכח הגשם שירד ללא הרף, ולאחר מכן סגר את הדלת מאחוריו ולא נראה שוב. פורסמו צווי חיפוש, נערכו סריקות באגמים ואורגנו סיורים ביערות, ללא כל הצלחה.


כמות החביות שיוצרה ביקב סנט אנטואן ב-1954 הייתה יוצאת דופן. שמונה מאות הבקבוקים של הבציר ההוא נחטפו ונלגמו באותה שנה. אף שהיה זה יין ביכורים נדמה כי הייתה בו זִקנה של יין משובח שנשמר במשך שלושים שנה. יינן מסוים גילה בו גם "סימנים לעפיצות וניחוחות של שאמבּוֹל־מוּזיני מעולה." ז'ול בושון הסביר שהיה זה פרי עמלו בשילוב טכניקות חדשות שיישם. אבל הנס מעולם לא חזר על עצמו, ומהשנה שלאחר מכן, יין שאטו סנט אנטואן חזר להיות יין פשוט כפי שהיה מאז ומתמיד.


שמי פריז - 2017


"הנכם מתבקשים ליישר את גב המושב ולקפל את השולחנות שלפניכם. אנחנו מתחילים בנחיתה אל נמל התעופה רואסי שארל דה־גול. השעה 19:40 זמן מקומי, הטמפרטורה היא ארבע־עשרה מעלות." תהליך הנחיתה רב־העוצמה של מטוס הבואינג 767 של אמריקן איירליינס, שלווה ברעש סטטי, החל דקה שלמה לפני ההודעה בכרוז. פריז. סוף־סוף. אחרי עשר שעות טיסה, בוב בראון עמד לראשונה בחייו להניח את כף רגלו על אדמת צרפת. הוא סגר את 'חגיגה נודדת' של המינגווי, שהעניקו לו בנו ובתו, קיפל את השולחן שלפניו ויישר את גב המושב. "הגענו, גולדי," מלמל בוב וטפח על משענת היד של המושב הריק שלצידו. על המושב הסמוך למעבר ישן גבר סיני גדול ממדים, כיסוי עיניים על עיניו. הדיילת התקרבה והעירה אותו בעדינות, והאסיאתי העלה את גב המושב וקיפל את שולחנו.


פריז הייתה מאז ומתמיד היעד שעליו חלמו בוב וגולדי. במשך השנים, עיר הבירה הצרפתית קיבלה היבט מיתי: מונמרטר, מגדל אייפל, נוטר דאם, הגשרים מעל הסֵן, כיכר הקונקורד, הלובר, בתי הקפה, האופרה, ועוד מקומות שסימלו את העיר ונראו להם כשייכים לעיר קסומה שלעולם לא יזכו לדרוך על אדמתה. מעין אלכסנדריה משחר ההיסטוריה עם מגדלור פארוס והספרייה, רודוס עם פסל הקולוסוס, בבל עם גניה המלאים בעצים ובפרחים שמשתפלים אל נהר הפרת. הכמיהה המשותפת החלה בפגישתם הראשונה.


שלושים שנה קודם לכן, כשהיה בן עשרים ושמונה, הדף בוב את הדלתות המסתובבות של 'וַאי נוֹט', בר ברחוב לַיוֹן במילווקי. באותו יום מחניק של אוגוסט הייתה לו פגישה עם בחור שאיתו יצר קשר בעקבות מודעה ושמכר אופנוע הארלי דיווידסון XR-750, אמנם במצב גרוע אבל במחיר יותר מהגון. כמכונאי במקצועו ביקש בוב לראות את האופנוע לפני שיחליט להגיש את הצעתו שעמדה על כמה מאות הדולרים שחסך. הבר היה נטוש באותה שעה. הוא התקדם אל הדלפק ונתקל בראשה הבלונדיני ובחיוכה היפהפה של גולדי דלפי, בת עשרים ושלוש, מוזגת שנשכרה לעבודה זמן קצר קודם לכן ושניגבה כוסות בירה גדולות בידיה הדקות. שנים לאחר מכן, ובהזדמנויות רבות, תסכם גולדי בכמה מילים את הסצנה הזאת באוזני ילדיהם: "אבא שלכם נכנס לבר שלי כמו בסרט של קלינט איסטווד!" ובוב לא יתאפק ויוסיף: "נשים כמו אימא שלכם ראיתי רק בלוח השנה שהיה במוסך!"


הפגישה בנוגע להארלי התאחרה, וככל שהזמן עבר כך האופנוע שיוצר במילווקי התרחק ממחשבותיו, שמאותו רגע ואילך התמקדו אך ורק במוזגת. אבל איך לפנות אליה בלי להישמע מחוספס או פלרטטן, וסביר יותר, שניהם יחד? מבטו של בוב נח על גלויה שהודבקה על עמוד לצד הדלפק ובה נראה מגדל אייפל על רקע שמיים כחולים יפהפיים. בוב אמר לעצמו שאם יאמר בצרפתית בקול רם "מגדל אייפל, פריז!" ויחייך אל הבחורה הצעירה, זה לא יהיה רעיון רע. התנהלות מפוכחת שלא תיראה מחוספסת, אלא אפילו אלגנטית. הוא לגם מהבירה שלו והעז להוציא את המילים הצרפתיות מפיו: "מגדל אייפל... פריז!" גולדי פנתה אליו מייד — גם היא שאלה את עצמה זה חמש־עשרה דקות כיצד לפנות במילים לקלינט איסטווד בלי להיתפס כנערת שעשועים בבית מרזח.


"כן!" אמרה בהתרגשות רבה. "לקוח של הבר שהיה בחופשה שם שלח אותה למנהל."


"זה בטח מדליק וגבוה מאוד," אמר בוב והתייחס לתמונה.


"אה, כן, זה גבוה... כמו מרכז ג'ון הנקוק בשיקגו," אמרה גולדי והתקרבה לבוב כדי לבחון את התמונה, שלמעשה הכירה היטב.


בוב הנהן. "מה, אבל אף אחד לא גר שם?"


"לא," ענתה גולדי, "רק מבקרים מסתובבים שם."


"אם כך, אין בו שום טעם," אמר בוב.


"לא, שום טעם, בנו אותו ככה... כי הוא יפה."


"איזו אומה דגולה," אמר בוב בהערכה והנהן. "הם הרכיבו אלפי קורות פלדה ששוקלות טונות כדי ליצור משהו מחודד שאין בו שום טעם."


"כן," השיבה גולדי, "אני חושבת שזה מעשה צרפתי טיפוסי."


והם הצמידו עוד קצת את ראשיהם כדי להתבונן טוב יותר במבנה, כאילו ביקשו להבחין בתיירים שינופפו להם בידיהם.


הפגישה של בוב מעולם לא התקיימה. לאחר שדיברו חצי שעה על אנשים שבונים דברים חסרי ערך, ועוד חצי שעה על פריז שאיש מהם לא הכיר, יצא משם בוב עם מספר הטלפון של הוריה של גולדי. אפשר להתקשר אליה בערבים שבהם אינה עובדת בבר. הוא עצמו נתן לה את פרטי המוסך של ג'ו פלדמן, 'מֶנטש מוטורס'.


פריז תישאר חלום בהקיץ. חודשיים אחרי פגישתם — לאחר שהחליטו להינשא, בחרו טבעות וחלמו שבירח הדבש הם יתהלכו בסמטאות מונמרטר — חברת הארלי דיווידסון יצרה קשר עם בוב. המכונאי הצעיר והמוכשר שעבד בעיר לא חמק מעיניהם של ציידי הראשים בחברה רבת־העוצמה. הציעו לו לעבוד בעיצוב מנועים חדשים בשכר גבוה פי שלושה מזה שהרוויח במוסך. הקריירה של בוב החלה להמריא, ועלייתם למטוס שנועד להוביל אותם לבירת צרפת התעכבה.


במהלך שלושים השנים הבאות גידלו בוב וגולדי את ילדיהם ג'ני ובובי ג'וניור. הם התגוררו בבית יפה במילווקי, עם גינה שבה הוצב דגל הפסים והכוכבים. גולדי קנתה את 'וַאי נוֹט', והחכירה אותו כאשר בוב התכונן לפרוש ממחלקת חקר מנועים אחרי שלושה עשורים של שירות נאמן למען שיפור זמזומו של האופנוע המפורסם ביותר בעולם. הזמן חלף כמו מכתב שנשלח בדואר, ובסופו של דבר הם לא יצאו מגבולות ארצות הברית: מיאמי, ניו יורק, לוס אנג'לס ולאס וגאס היו היעדים הרחוקים ביותר שאליהם הגיעו. בשאר הזמן הם הסתפקו בטיולים על ההארלי עם עוד כשלושים אופנועים. בתור Road Captain, מוביל הקבוצה, היה ברשותו של בוב, כמו ברשותם של כל החברים, אפוד עור של HOG — קבוצת בעלי הארלי — מכוסה בטלאים רקומים ובסיכות עם סמלים. בניגוד גמור לטיפוסים הלוחמניים של מלאכי הגיהינום, קבוצת הצֶ'פּטר איגֶלס ממילווקי הייתה מורכבת מאנשים שוחרי שלום לחלוטין שאהבו את משפחותיהם, את ידידיהם, מפגשי ברביקיו ואת ציפוי הניקל של אופנועים טובי מראה.


"גולדי, הגיע הזמן לטוס לפריז." בוב אמר את המשפט הזה שמונה חודשים קודם לכן. פריז הייתה סוף־סוף בהישג ידם. הם למדו צרפתית בשיעורי ערב במכון הצרפתי בעיר. המורה שלהם, אבּיגייל דוֹהֶרטי, הציעה להם לצפות בסרטים ישנים כי לשחקנים מאותן תקופות הייתה דיקציה טובה. בוב וגולדי גילו את ז'אן גאבּן, מוריס שבליֶיה, פרננדל. הם היו מוכנים ומזומנים, קנו את כרטיסי הטיסה וחיפשו את מקום הלינה שלהם בעיר הבירה, אבל אז גולדי חלתה לפתע. הטיפולים הראשונים לא הניבו שום תוצאות. הלוקמיה הקטלנית שאבחנו אצלה הייתה במצב בלתי הפיך. "גם אם הילדים שלנו גדולים, אתה צריך למצוא אישה אחרת," הטיחה בו גולדי, "אתה לא מסוגל לדאוג לעצמך." בוב לא ענה והפנה את ראשו אל החלון בחדר בית החולים כדי להתבונן בעץ שהיה שם, בלי לראותו באמת. "בוב? אתה שומע אותי? אתה אפילו לא יודע להפעיל מכונת כביסה!" והעץ התערפל לנגד עיניו שלפתע בערו והיו כבדות ממים מלוחים. פלישת התאים הנגועים למערכת העצבים גרמה לאובדן הכרתה של גולדי, והיא שקעה בתרדמת למשך חודשיים והייתה מחוברת למכונת הנשמה. אף שהמחלה התייצבה לאחרונה, הרופאים שללו כל אפשרות שגולדי תתעורר.


בוב רצה לוותר על פריז, אבל חברת התעופה לא גילתה גמישות — הביטוח שלהם לא כיסה ביטול טיסה של אחד הנוסעים במקרה של תרדמת. רק תעודת פטירה או מכתב בכתב ידו ובחתימתו של החולה היו תקפים מבחינתם. כשלבסוף הסכימה החברה "כמחווה של רצון טוב להתחשב בנסיבות המצערות כפי שהן משתקפות בדבריכם" ולהחזיר את שווי שני הכרטיסים, שינה בוב את דעתו. הוא הצהיר באוזני ילדיו: "המטוס המחורבן הזה לא ימריא בלעדי אימא שלכם ובלעדיי!" הוא סירב לקבל את ההחזר על הכרטיסים, גם לא את שווי כרטיסה של גולדי. המושב לצידו בטיסה הלוך כמו בטיסה חזור נשאר ריק. בוב ארז את מזוודתו כמיטב יכולתו. הוא ערך רשימה מפורטת ולאחר מכן קיפל בקפידה את אפוד העור שלו, בעקבות הבטחתו לכל חבריו לקבוצת הצ'פטר איגֶלס שיעשה סלפי עם האפוד לרגלי מגדל אייפל. שלוש־עשרה שעות קודם לכן הסיעו אותו בתו ובנו ממילווקי לנמל התעופה של שיקגו. בנסיעה שנמשכה שעה ליוו את הטנדר של בובי ג'וניור עשרים אופנועי הארלי שלכבוד האירוע קשרו אליהם דגלונים של ארצות הברית וצרפת.


כשגלגלי הבואינג נגעו בקרקע פתח בוב את הסכם השכירות של הדירה בפריז שבחרו ילדיו באתר Airbnb כדי לבדוק שוב את הכתובת: מדאם רֶנאר, רחוב אדגר שארלייה מס' 18. אם ישאלו אותך שאלות, תגיד שאתה אחד מבני הדודים שלי שמגיעים מאמריקה.


הסטודיו־בוטיק הקטן בקומת הקרקע נשטף באור הדמדומים. על השולחן היו פרושים מאתיים שישים ושבעה שברי חרסינה שייצגו בכחנטית בגובה של כשמונים סנטימטרים לפני שנפלה על הקרקע המרוצפת בשיש של החממה. מָגאלי ספרה אותם אחד־אחד וחילקה אותם לערימות קטנות לצורך המיון הראשוני לפי משפחות צבעים. הפסל היפהפה מהמאה הארבע־עשרה התפוצץ, פשוטו כמשמעו, כשנגע בקרקע. בעליו הגיב כראוי: הוא לקח מטאטא קטן, אסף את כל החלקים לתוך קופסת קרטון ולאחר מכן רץ אל מגאלי. רוב האנשים חושבים שחפץ שנשבר כך, נשאר שבור לעד. זו טעות. בניגוד ליצורים חיים, חפצים ניתנים לאיחוי. בתוך שלושה חודשים, הבכחנטית היפה תתפוס שוב את מקומה בין הצמחים שבחממה, ואיש לא יוכל לתאר לעצמו שיום אחד היא התנפצה על הארץ למאתיים שישים ושבעה חלקים. כמובן, יהיה צורך לטפל בה בזהירות, אבל זה הכול. היא תהיה כאן כמו חדשה, כמו כל החפצים שעברו תחת ידיה של מגאלי לֶקֶר1 זה חמש שנים: קנקן מחרס מלוטש, פסל משיש, גביע מאמייל, חפץ משנהב, ספל מחרסינה, אגרטל מאופאלין... "את קוסמת." מגאלי שמעה את המילים האלה פעמים רבות מפי לקוחותיה, גם פרטיים וגם אספני עתיקות, וזו הייתה המחמאה היפה ביותר שיכלו להעניק לה.


מגאלי, שקיבלה תעודה ממחלקת רסטורציה ושימור המורשת בבית הספר דֶה קוֹנדֵה, רכשה את מיומנותה בכמה בתי מלאכה לפני שהחליטה, בגיל עשרים ושבע, לפתוח עסק משלה. היא שכרה את חנותו של מוכר השטיחים ברחוב אדגר שארלייה מס' 18. מר רָפי, מומחה לשטיחים מאיראן, שזו הייתה כתובתו במשך שלושים שנה, יצא באופן בלתי צפוי לגמלאות. "אף אחד כבר לא רוצה שטיחים, מדמואזל. הדור הצעיר חולם על פרקט מבריק. מכרתי שטיחים להורים של האנשים האלה, וכשהשטיחים עוברים אליהם בירושה... הם מחזירים לי אותם! אני מוכן בהחלט לקנות את השטיחים שלי, אבל למי אמכור אותם? זה כמו חתול שרודף אחרי הזנב של עצמו. הוא רץ במעגלים מהר יותר ויותר, אבל זה לא עוזר, הוא לעולם לא יצליח לתפוס אותו. ואני, עזאר רפי, רץ במעגלים בחנות שלי ונמאס לי, אז אני הולך." לחנות צורף חדר מלאכה רחב ידיים בקומה השישית של הבניין, תוצר של חיבור כמה חדרים בעליית הגג, שמר רפי השתמש בו כמחסן. מגאלי ערכה בו שיפוץ והפכה אותו לדירתה.


בואה של הרסטורטורית לבניין לא נעלם מעיני איש. אמנם מגאלי עסקה במקצוע עתיק הנוגע לאמנויות היפות ולמוזיאוגרפיה, אבל בהופעתה הזכירה רוק גותי ואת הסרטים של טים ברטון: עור חיוור, שפתיים ארגמניות, ומספר רב של עגילים בתנוך האוזן השמאלית. שערה, שלעיתים קרובות אספה אותו לזנב סוס, היה צבוע בשחור כהה. המלתחה שלה כללה בעיקר בגדים צמודים מקושטים בגולגולות או בחתולים, ולרוב היא עברה ממקום למקום בנעליים בלתי סבירות, מעוטרות באבזמי מתכת. הנשים המבוגרות של הבניין נבהלו קצת בהתחלה, אך בהמשך אימצו אותה לחיקן כשהציעה לערוך להן קניות, ללכת בשבילן לדואר, לדאוג להשקות את העציצים בדירותיהן בהיעדרן ולהאכיל חתולים, כלבים וציפורים. במילים מעורפלות במקצת הן רק הצטערו על ש"בחורה יפהפייה כמוה מכערת את עצמה כל כך."


"אמור לי, מר לַרנוֹדי, אני יכולה לשאול אותך שאלה?" שאלה בוקר אחד את יושב ראש ועד הבית של הבניין כשנפגשו במסדרון.


"בבקשה, אם זה נוגע לחיים במס' 18, זה בגבולות היכולת שלי," ענה היושב ראש.


"זה נוגע לחיים במס' 18, כפי שאתה אומר," מגאלי השפילה את מבטה אל חרטומי מגפוניה המעוטרים במסמרים ולאחר מכן נשאה אליו שוב את עיניה. "האם זה נכון שכולם בבניין קוראים לי אַבִּי?"


בתקופה שבה הגיעה לבניין שודרה בטלוויזיה הסדרה NCIS ושברה שיאי צפייה בימי שישי בערב. אַבִּי, מדענית צעירה במחלקת החקירות במשטרת חיל הים של ארצות הברית, מבריקה ועליזה, בעלת מראה גותי להחריד, הייתה אחת הדמויות הראשיות. היא לבשה חלוק לבן, העבירה את הזמן במעבדה, הקשיבה למוזיקת טכנו ושחזרה טביעות אצבעות, סיבים סינתטיים, לוחות אם של טלפונים ניידים וכן דגימות דנ"א מורכבות ביותר כדי לסייע לעמיתיה בחקירותיהם. מגאלי, שהייתה סגורה מבוקר עד ליל בסטודיו שלה, לבשה גם היא חלוק לבן, הקשיבה למוזיקה שאיש לא היה מסוגל לזהות ותיקנה חפצים באופן מדעי, בעדינות שאין כדוגמתה. הדמיון הפיזי כמו גם המקצועי לא חמק מעיניהם של בעלי הבתים או שוכרי הדירות, שמייד הצמידו לה את שמה הפרטי של הדמות.


באותו בוקר פתח אוּבֶּר לַרנוֹדי את תשובתו המגושמת במילים: "הקשיבי, אבּי, אני לא מכיר את כל המנהגים הפרטיים של דיירי הבניין." לאחר מכן נעצר והתנצל. "הכינוי הזה אינו מבקש בשום אופן ללעוג לך, מדמואזל לקר," אמר בכובד ראש. "אני חושב שלהפך, זהו סימן לחיבה עמוקה. מדאם לַקָאז ומדאם בּוֹליֵיה, הדיירות הוותיקות ביותר שלנו, מפליגות בשבחך. החזרת לחיים את הבוטיק הישן והמנומנם הזה וכבשת את ליבה של מדאם דה סילבָה, הקונסיירז' שלנו — מה שאינו מובן מאליו. דעי לך שכולם כאן אוהבים אותך מאוד."


השתררה שתיקה. מגאלי הרכינה את ראשה ולאובר היה נדמה שעיניה נראו לפתע נוצצות מדי. "תודה," היא מלמלה. "יום נעים, מר לרנודי."


אף שהצלחתה בקרב הנשים המבוגרות מעולם לא הוטלה בספק, לא כך היה עם גברים. האחרון ברשימה הלך לדרכו והחזיר את מגאלי לבדידות המאוכלסת בחפצים שבורים, שידי הפיה שלה יחזירו למצבם המקורי. את הקסם הזה היא לא הצליחה להחיל על חייה הפרטיים, שזה זמן־מה נראו לה כמו תצרף מזויף שחלקיו אינם מתחברים זה לזה.


על השולחן התערבבו שברי הפסל באופן בלתי מורגש כמעט. שבוע קודם לכן הגיעה המכונה לכריית מנהרות, שהאריכה את קו 14 של המטרו המכוּנה 'מטאור' אל רחוב אדגר שארלייה. המכונה העצומה עם ראש הכרייה בקדמתה כבר עברה יותר מעשרים מטרים מתחת לאדמה, ולמשך ארבעים ושמונה שעות הייתה אמורה לכרות קרוב מאוד לבניין מס' 18. כל מי שכרה את אוזנו היה יכול לחוש ברטט. חלקי הפסל חדלו מלנוע, ובמקביל נשמע צלצול פעמון הכניסה. "אני באה!" קראה מגאלי.


היא הזיזה את החלק האחרון לערימה שלו, ולאחר מכן קמה וניגשה לדלת. כשפתחה, ראתה גבר בשנות השלושים לחייו ובידיו זר סיגליות עומד מולה. "כבר הגיע הזמן?" שאלה מגאלי והביטה בפרחים.


"מצאתי אותם בדרך, זה בשבילך," אמר ז'וליין.


"תודה... תיכנס, מייד אשים אותם באגרטל." מגאלי לקחה אגרטל זכוכית עם שפה סדוקה שנשא תגית. "כבר היית פעם באספת דיירים?" היא שאלה את ז'וליין בזמן שמילאה את האגרטל במים מהברז.


"לא, אף פעם, תמיד הייתי במעמד שוכר," ענה ז'וליין.


"אתה תראה, זה נורא ארוך, אבל לפעמים זה גם מצחיק. מר לרנודי מטפל בכול, הבניין הזה הוא כל חייו. אני מתערבת איתך שהוא ידבר איתנו על מנעול דלת פתח החירום של המרתף, שנשבר לפני שלושה ימים. זה מטריף אותו... זהו, איזה יופי. תודה, ז'וליין," אמרה ופסעה לאחור כדי לסקור את הזר הקטן על שולחנה.


"אין בעד מה, זה... כדי לשמח אותך," מלמל ז'וליין.


"הצליח לך," ענתה לו בחיוך. "נזוז?"