“בספר "מעשה הקריאה" אומר המחבר ששכחתי את שמו שקריאת ספר הינה יצירה בפני עצמה, בין הקורא, חייו, עמדותיו, תפיסות עולמו, התפיסות האסתטיות ודברים נוספים, ובין הטקסט הכתוב. הטקסט אינו עומד בפני עצמו, ואולי גם איכותו אינה עומדת בפני עצמה, אלא רק במענה לתפיסות הסובייקטיביות של הקורא אותו. את הספר "מעשה הקריאה" קיבלתי אי אז כחלק ממהלך שיווקי כלשהו שבו נאמר לי שאוכל לקבל ספרים במתנה אם רק אתחייב לכתוב עליהם סקירה ולפרסם באינטרנט. זה החזיק מעמד 3 או 4 ספרים, ואחרי זה הבנתי שאין לי כוח לעמוד בקריאה משמימה רק על מנת לכתוב ביקורת ואז לשמור אצלי את הספר שלא רציתי בו מלכתחילה. אבל הטיעון הזה של איזר (הי, נזכרתי בשמו!) נשאר איתי.

את הספר הזה, ששמו סוכר שרוף, קרוב לוודאי שלא הייתי קוראת בשום תקופה אחרת בחיי. עייפתי מספרים הודיים על הודו אוריינטלית המלמדת דבר או שניים את הקורא המערבי וגם פותחת פתח אמיתי או שקרי לחיים בתרבות אחרת, לרוב של שניים או שלושה דורות של נשים. רצה המקרה ובימים אלה יש לי שיח טעון עם אחת מבנותי, המסרבת לבקר בבית, מלאה טענות כרימון ומאיימת בניתוק קשר. היות וזה המצב אני קוראת יותר ספרים הנוגעים להורות ובעיקר לאימהות מתעללת. כלומר יותר ממה שהייתי רוצה וממה שהייתי נוטה לקרוא ברגיל. אחרי טירת הזכוכית ומשכילה, תפס לי את העין הספר הזה שבאמת רק יצא לאור לא מזמן.

אנטארה היא אומנית צעירה, נשואה טריה יחסית לדיליפ וממלאת את זמנה בציור חוזר ונשנה של דמויות. אימה, טארה, היא אומנם רק בשנות החמישים לחייה, אבל הולכת ומאבדת את הזיכרון שלה ובהדרגה גם את הקשר למציאות, מה שמחייב את אנטארה להיכנס באופן מעשי לטיפול באמא שלה, וגם להתעמת בצורה מפורשת עם זכרונות העבר הקשים שלה עצמה ולפענח לעצמה את המאורעות שהרכיבו את ילדותה, אבל לעשות זאת בלי הנוכחות של זכרונות האם, כי אלה מתעתעים ולא תמיד קיימים, ובלי נוכחות ממשית של אביה, כי אימה עזבה אותו בשלב די מוקדם של החיים.

הספר עובר לסירוגין בין ההווה של אנטארה, שמנסה לקיים חיים, זוגיות, אמנות וטיפול במחלת האלצהיימר המתדרדרת של האם, ובין העבר שהולך ונפרש בהדרגה ובו נגלים השדים השונים - חיים באשראם שבו אמא שלה היא אחת מסדרת מאהבות של הגורו, מעבר לקיבוץ נדבות, נדידה בין סבתא זו לסבתא אחרת, פנימיית בנות ואז חזרה למגורים עם האם ועם האהוב החדש שלה רזה. לאנטארה יש הרבה חשבונות לסגור, אבל כבר אין לה עם מי. דיליפ מנסה לעזור, אבל בהיותו בן שחווה ילדות נורמטיבית ומוגנת הוא מתקשה לעזור. התינוקת שנולדת להם ונוכחות החמות מסבכים עוד יותר את מה שנראה כבר מסובך דיו, ואנטארה מגלה שהיא וטארה אימה לא מאוד שונות זו מזו.

זה לא עוד ספר על הודו. זה לא ספר על הודו בכלל. זה ספר אוניברסאלי שבמקרה העלילה שלו מתרחשת בתרבות ההודית ובהודו עצמה, אבל הוא יכול לקרות בכל מקום. כתוב מצויןף מכניס לתוך תעתוע המרווח שבין העובדות לזכרונות הילדות ולפרשנות שלהם כאדם בוגר, ובעיקר מערער מאוד. או שהערעור שייך לי ולדברים שאני עוברת עכשיו בחיי. אין לדעת בדיוק.”

“סוכר שרוף הוא סיפור ביכורים המסופר בקול צלול ונוקב שלא משאיר את הקורא אדיש, וגם אם אני לא אוהבת לתחום את קהל הקוראים לפי מגדר, אני כן חושבת שהספר הזה ייגע אחרת בקוראות מאשר בקוראים. ציפיתי לעוד סיפור הודי הנשען על מסורת הכתוב בנוסחה מוכרת, והופתעתי למצוא סיפור שונה, קול רענן , שאומנם לא חף לגמרי ממסורת, אך זו משמשת פה בסיפור רק כפיגומים תומכים, ואי אפשר שלא לקרוא בין השורות גם ביקורת על החברה ההודית על כל מנהגיה.


אין בספר עלילה של ממש, הסיפור כאילו נבנה מעצמו תוך כדי שיוט במרחב הזמן. זה הנוכחי, והגלישה אל העבר.


במרכז הסיפור עומדת מערכת יחסים בין אם לבת. טארה האם, עזבה את בעלה ואת ביתה יחד עם בתה הפעוטה אנטארה, ועוברת לגור באשראם תוך כדי סגידה לגורו, כשזו באה על חשבון ילדתה הפעוטה. השתיים חיות חיי מחסור ועוני עד כדי הגעה למצב של קיבוץ נדבות.

עברו שנים. כיום אנטארה היא אישה נשואה, אומנית העוסקת ברישום. היא ובעלה חברים במועדון המקומי, זה שבפתחו אנטארה ואמה קיבצו נדבות. הם מנהלים חיי חברה פעילים, ונראה כי אנטארה נמצאת הרחק מאותם ימים. אלא שאז מצב בריאותה של האם מידרדר. החשד שהאם מתחילה לפתח אלצהיימר דורש מאנטארה הבת לקחת חלק יותר פעיל בחיי אמה. המקום ממנו ניסתה לברוח כל הזמן . אבל זכר אותן שנים אומללות ממשיך לעמוד בין האם לבת והוא כמו שקית אשפה שלא סגורה היטב, אשר עולים ממנה אדי סירחון מדי פעם, וגם אם הם נעלמים אחרי כמה רגעים, הידיעה שהיא מונחת שם לא תיתן מנוח, בעיקר לאנטארה. האם כבר מתחילה לגלוש לאזור הדמדומים של בין זיכרון לשכחה, ואנטארה כועסת ומרגישה שזה לא פייר שהיא תישאר לבדה עם כל שק הזכרונות האלו, ולא יהיה לה עם מי להתעמת ועם מי לסגור חשבון.


היפוך תפקידים בין הורה לילד הוא תמיד מרגיש לא טבעי וקשה, כל שכן כשהיחסים טעונים במשקעים כבדים ולא פתורים מהעבר. וכאילו כמו להוסיף על כל אלו - הנה הגיע גם האלצהיימר וכמו בא לצחוק- אבל דווקא המחלה המתעתעת הזו מאזנת את מערך הכעסים, לפחות כלפי צד אחד.



"אולי הרגשות יישארו, אבל הם יתעמעמו בסופו של דבר. אני אאבד אותה בהדרגה. בסוף היא תהיה בית שיצאתי ממנו והוא כבר אינו מכיל שום דבר מוכר." (עמ' 177)


נראה שהסופרת כתבה את הספר כמו שמבשלים תבשיל הדורש שימוש בתבלינים ארומטיים שצריך לצרוך אותם במשורה, ובזקה אותם בעדינות, ובכל זאת כשמרימים את המכסה מהסיר פורץ ממנו שובל של ריח שקשה שלא להרגיש בריח העז שלו.



אני אוהבת את הספרים של ההוצאה הזו, אשר חוץ מפתח הצצה לתרבויות אחרות, תמיד הסיפור ייגע בנקודה קצת שונה.


יופי.”