1
ביאטריס


כעבור שישה שבועות


ביאטריס מעולם לא הייתה עדה לדממה כזו בארמון.


בדרך כלל הדהדו קולות במסדרונותיו, קולותיהם של משרתים בכירים הנותנים הוראות למשרתים זוטרים, של מדריכי סיורים המרצים לקבוצות תלמידים או של שגרירים ושרים הרודפים אחר ראש לשכת המלך ומפצירים באוזניו שיתאם להם פגישה איתו.


היום הכול היה דומם. הרהיטים היו מכוסים ביריעות נגד אבק שזהרו באור רפאים באפלולית. אפילו ההמון, שצבא בדרך כלל על השערים הראשיים, התפזר והותיר את הארמון נטוש, אי בלב ים של מדרכות שוממות ומדשאות רמוסות.


מאחוריה שמעה ביאטריס את אימה יוצאת מהמכונית. סם וג'ף החליטו להישאר עוד לילה בבית הכפר. כשהיו צעירים יותר נהגו שלושת האחים לנסוע לשם יחד ברכב שטח עירוני כהה ולצפות במהלך הנסיעה בסרטים שהוקרנו בטלוויזיה הניידת, אבל היא כבר לא יכלה לנסוע עם אחותה באותה מכונית. המלכה והראשונה בסדר הירושה לכתר אינן רשאיות לנסוע יחד, מטעמי אבטחה.


היא הספיקה לחצות רק מחצית מאולם הכניסה, ולפתע נתפס העקב שלה בשטיח עתיק. היא מעדה, ויד תקיפה הושטה כדי לייצב אותה.


ביאטריס הרימה את עיניה אל עיניו האפורות והצוננות של שומר משמר רוויר, קוֹנוֹר מַרְקְהם.


"את בסדר, בִּי?"


היא ידעה שעליה לנזוף בו על שהוא מכנה אותה בשם החיבה שלה ולא בתוארה הרשמי, בייחוד ברשות הרבים, כשכל אחד עלול לשמוע אותם. אבל ביאטריס לא הייתה מסוגלת לחשוב כיאות בעת שידו של קונור הייתה מונחת על כף ידה. אחרי כל שבועות הריחוק הצית מגעו ניצוץ חשמלי בדמה.


קולות הדהדו מהפרוזדור. קונור הזעיף את פניו, אבל פסע במהירות לאחור, בדיוק כששני משרתים הגיחו מעבר לפינה, מלווים בגבר חמור סבר, ששיבה זרקה בשערו — רוברט סְטנְדיש, ראש לשכתו של אביה, וכעת ראש הלשכה שלה.


הוא קד קידה רשמית. "צר לי, הוד מלכותך. לא ציפינו שתחזרי עד מחר."


ביאטריס השתדלה לא להירתע למשמע התואר. היא עדיין לא הייתה רגילה לכך שהמילים הוד מלכותך מופנות אליה.


המשרתים החלו לעבור מחדר לחדר, להסיר את היריעות מהרהיטים ולערום אותן בפאתי החדר. שולחנות צדדיים מעוטרים ומנורות פליז עדינות נחשפו במהירות, והארמון ניעור לחיים.


"החלטתי לחזור מוקדם. פשוט..." קולה של ביאטריס נדם לפני שאמרה: פשוט הייתי חייבת להסתלק משם. החודש ששהו בו בסַלְגְרֵייב, אחוזתם הכפרית של בני משפחת וושינגטון, היה אמור להיות מפלט, אבל גם כשהייתה מוקפת בבני משפחתה היא הרגישה בודדה. ומותשת.


מדי לילה השתדלה להישאר ערה זמן רב ככל יכולתה, כי ברגע שעצמה את עיניה פקדו אותה החלומות. חלומות נוראים ומעוותים, שבהם נאלצה לחזות שוב ושוב במותו של אביה ולדעת שהוא מת באשמתה.


היא זו שהביאה למותו של אביה. אלמלא הייתה צועקת עליו באותו לילה — אלמלא הייתה מאיימת להתחתן עם שומר הראש שלה ממשמר רוויר ולוותר על מעמדה כמלכה — המלך ג'ורג' אולי היה עדיין בחיים.


ביאטריס כבשה אנחה. היא ידעה שמוטב שלא תרשה לעצמה להתחפר במחשבות האלו, כי אם תעשה את זה, נפשה תצנח כמו אבן ותעמיק לשקוע במצולות באר של אבל שאין לה תחתית.


"הוד מלכותך." רוברט הציץ בטבלט, שהיה צמוד אליו בכל עת. "אני רוצה לשוחח איתך על כמה דברים. אולי ניגש אל הלשכה שלך?"


לקח לביאטריס רגע להבין שהוא מתכוון ללשכתו של אביה, שהפכה כעת ללשכתה.


"לא," ענתה, בתקיפות רבה מדי. היא עדיין לא הייתה מוכנה להתמודדות עם החדר הזה ועם כל הזיכרונות הלכודים בתוכו. "למה שלא נשוחח כאן?" הוסיפה והורתה בידה על אחד מחדרי ההסבה.


"בסדר גמור." רוברט נכנס אחריה לחדר, סגר את הדלתות הכפולות מאחוריו והשאיר את קונור במסדרון.


ביאטריס התיישבה על ספה מפוספסת ירוקה ונעצה את מבטה בשלושת החלונות הגדולים והבולטים שהשקיפו על כביש הגישה הקדמי. זה היה הרגל עצבני שפיתחה אחרי מותו של אביה: לסקור במבטה את חלונותיו של כל חדר שנכנסה אליו. כאילו האור הטבעי עשוי לעזור לה להרגיש קצת פחות חנוקה.


או כאילו היא מחפשת פתח מילוט.


"הוד מלכותך, לוח הזמנים שלך לשבוע הקרוב." רוברט הושיט לה דף שהכתר המלכותי מוטבע בראשו.


"תודה, לורד סטנדיש," אמרה ביאטריס והשתתקה. מאז הכירה אותו בנעוריה היא כינתה אותו בתוארו הרשמי המלא, אבל עכשיו... "אפשר לקרוא לך רוברט?" "הכבוד כולו שלי," ענה בהתרפסות.


"אם כך, אתה צריך לקרוא לי ביאטריס."


ראש הלשכה פלט אנקה גרונית. "לא, הוד מלכותך. זה דבר שלא יעלה על הדעת, והייתי מציע," הוסיף, "שלא תעלי שוב לעולם את ההצעה הזו, בייחוד לא ביחס לאדם שנמצא בעמדת שירות. זה פשוט לא הולם."


ביאטריס שנאה להרגיש כמו תלמידה נזופה. כאילו היא שוב ילדה בת שבע, והמורה לנימוסים והליכות מלקה את פרקי אצבעותיה בסרגל כעונש על קידה מרושלת. היא אילצה את עצמה להתרכז בדף שבחיקה, ומייד הרימה את עיניה במבוכה.


"איפה המשך סדר היום?"


האירועים היחידים שצוינו שם היו הופעות ציבוריות לא מלחיצות במיוחד — טיול בחיק הטבע מחוץ לעיר הבירה עם נציגים של ארגון להגנת הסביבה, פגישת היכרות עם קבוצת חניכות בצופים — מסוג אירועי הצדקה שביאטריס נהגה להשתתף בהם כיורשת העצר. "הייתה צריכה להיות לי פגישה עם כל ראשי הסיעות בקונגרס," המשיכה. "ולמה לא תוכננה פגישת קבינט ביום חמישי?"


"אין צורך לקפוץ ישר למים," אמר רוברט חלקלקות. "מאז הלוויה היית רחוקה מעין הציבור. כרגע העם זקוק ממך רק לעידוד."


ביאטריס ניסתה לכבוש תחושת אי שקט. המלכה אמורה לשלוט, לא להתרוצץ וללחץ ידיים כמו איזה קמע של אמריקה. זה מה שיורשת העצר אמורה לעשות.


אבל מה הייתה יכולה לומר? את כל ידיעותיה על התפקיד למדה מאביה. ועכשיו, אחרי מותו, האדם היחיד שנותר לעוץ לה היה רוברט, יד ימינו.


ראש הלשכה הניד בראשו. "חוץ מזה, אני בטוח שבחודשים הקרובים תרצי לעסוק בתכנון החתונה."


ביאטריס ניסתה לדבר, אבל דומה שחיכה יבש.


היא עדיין הייתה מאורסת לתיאודור אִיטוֹן, בנו של הדוכס מבוסטון, אבל בכל פעם שהתחילה לחשוב על טדי בחודש החולף, מוחה נמנע בכל תוקף מלעשות זאת. אטפל בזה כשאחזור, הבטיחה לעצמה. עכשיו אני לא יכולה לעשות כלום בעניין.


בסלגרייב היה לה קל לאפשר לעצמה לשכוח את טדי. איש מבני משפחתה לא דיבר עליו. הם לא דיברו הרבה בכלל. כל אחד מהם היה מכונס באבלו האישי.


"אני מעדיפה לא להתמקד עדיין בהפקת החתונה," אמרה לבסוף, לא מסוגלת להסתיר את המתח שבקולה.


"הוד מלכותך, אם נתחיל עכשיו בתכנונים, נוכל לערוך את הטקס בחודש יוני," חלק עליה ראש הלשכה. "ואחרי ירח הדבש שלכם תוכלו לבלות את המשך הקיץ במסע מלכותי של זוג צעיר."


אולי כדאי לומר הכול בבת אחת, חשבה ביאטריס ואזרה אומץ. "אנחנו לא מתכוונים להתחתן."


"מה זאת אומרת, הוד מלכותך?" שאל רוברט, ושפתיו נחשקו במבוכה. "קרה משהו... בינך לבין הוד מעלתו הלורד?" ביאטריס נשמה נשימה עמוקה ורוטטת, והוא הניף את ידיו בתנועה פייסנית. "סלחי לי אם אני מתערב, אבל אני צריך לדעת את האמת כדי לבצע את העבודה שלי ביעילות."


קונור עדיין עמד במסדרון. ביאטריס ציירה אותו בדמיונה: קפוא בעמידה של שומר ממשמר רוויר, כפות רגליו ניצבות בתקיפות על הרצפה וכף ידו סמוכה אל נדן נשקו. בפרץ חרדה תהתה אם הוא יכול לשמוע אותם מבעד לדלתות העץ הסגורות.


היא פתחה את פיה, מוכנה לספר לרוברט על קונור. זה לא צריך להיות קשה, הרי בדיוק את השיחה הזאת ניהלה עם אביה בליל מסיבת אירוסיה לטדי — היא פשוט צעדה לתוך לשכתו ובישרה לו שהיא מאוהבת בשומר הראש שלה ממשמר רוויר. אז למה היא לא מסוגלת לומר עכשיו אותו דבר בדיוק?


אני צריך לדעת את האמת, התעקש רוברט, אבל... מהי האמת?


ביאטריס כבר לא ידעה. רגשותיה לקונור הסתבכו ברגשותיה בנוגע לכל דבר אחר. תשוקה, חרטה וצער נשזרו זה בזה.


"הסכמתי להתחתן כשאבא היה עדיין בחיים, כי הוא רצה להוביל אותי אל טקס נישואיי," הצליחה לומר. "אבל עכשיו, כשאני המלכה, אין שום צורך למהר."


רוברט הניד בראשו. "הוד מלכותך, דווקא מפני שאת המלכה, אני מציע שתתחתני במהירות האפשרית. את הסמל החי של אמריקה ושל עתידה. ובהתחשב במצב הנוכחי..."


"במצב הנוכחי?"


"זו תקופה של שינויים ושל חוסר ודאות. האומה לא מתאוששת ממותו של אביך בקלות שבה אולי קיווינו שתתאושש." לא הייתה שום הבעת רגש בנעימת קולו של רוברט. "שוק המניות נפגע קשות. הקונגרס במצב קיפאון. כמה שגרירים זרים הודיעו על התפטרותם. רק אחדים," הוסיף למראה הבעת פניה. "אבל חתונה תהיה אירוע כל כך מאחד. לכל אדם במדינה."


ביאטריס הבינה את המסר המובלע בדבריו. כעת היא מלכת אמריקה — ואמריקה מפחדת.


היא צעירה מדי, חסרת כל ניסיון. ומעל הכול — היא אישה. אישה המנסה לשלוט במדינה שעד כה שלטו בה רק גברים.


אם המצב באמריקה לא יציב, היא הסיבה לכך.


בטרם הספיקה לענות נפתחו לרווחה הדלתות הכפולות של האולם. "ביאטריס! הנה את."


בפתח עמדה אימה, שנראתה אלגנטית אפילו בבגדי הנסיעה שלה — סוודר בצבע תכלת ומכנסיים כחולים כהים בעלי גזרה צרה — אף על פי שהם היו רפויים עכשיו יותר מבעבר. האבל רבץ על כתפיה כאדרת כבדה.


המלכה אדלייד היססה כשראתה את רוברט. "סליחה. לא התכוונתי להפריע."


ראש הלשכה קם על רגליו. "הוד מלכותך, אנא הצטרפי אלינו. אנחנו בדיוק משוחחים על החתונה."


אדלייד הפנתה את מבטה אל ביאטריס, ובקולה הייתה לבביות שלא הייתה בו קודם. "את וטדי קבעתם תאריך?"


"למעשה... אני לא בטוחה שאני מוכנה להתחתן." ביאטריס שלחה מבט מפציר לעבר אימה. "אני מרגישה שהכול מתקדם מהר מדי. את לא חושבת שאנחנו צריכים לחכות ולאפשר לעצמנו להתאבל?"


"אוי, ביאטריס." אימה צנחה על הספה באנחה כבדה. "אנחנו אף פעם לא נפסיק להתאבל. את יודעת את זה." אמרה חרש. "הכאב אולי יתעמעם עם הזמן, אבל זה לא אומר שנפסיק להרגיש את האובדן. פשוט נתמודד איתו קצת יותר טוב."


בצד השני של החדר הנהן רוברט בהסכמה נמרצת. ביאטריס השתדלה להתעלם ממנו.


"מקור של שמחה, של חגיגה, לא יזיק לאף אחד מאיתנו. לא רק לאמריקה, אלא גם למשפחה שלנו." עיניה של אדלייד הבהיקו בערגה. היא אהבה את בעלה בכל נימי ישותה, וכעת, אחרי מותו, נראה שמיקדה את כל הרגש הזה בביאטריס — כאילו סיפור אהבתם של ביאטריס וטדי הוא מקור התקווה היחיד שנותר לה.


"אנחנו זקוקים לחתונה הזאת עכשיו יותר מתמיד," נכנס רוברט לדבריה.


מבטה של ביאטריס התרוצץ בחוסר ישע בין השניים. "אני מבינה, אבל... כלומר... טדי ואני לא מכירים הרבה זמן."


המלכה אדלייד נעה במקומה. "ביאטריס, יש לך התלבטויות בנוגע לחתונה עם טדי?"


ביאטריס השפילה את מבטה אל טבעת האירוסים שענדה על ידה השמאלית. היא ענדה אותה כל החודש, פשוט מתוך הרגל. כשטדי נתן לה אותה היא הרגישה שזו שגיאה, אבל בשלב מסוים התרגלה אליה, כנראה. וזה הוכיח שעם הזמן אפשר להתרגל לכל דבר.


הטבעת הייתה יפהפייה, יהלום יחיד המשובץ בטבעת עשויה זהב לבן. לפני יותר ממאה שנה היא הייתה שייכת למלכה תרז, אבל היא צוחצחה במומחיות רבה, כך שאם היו בה פגמים, הם היו חבויים מתחת לכל הזוהר.


קצת כמו ביאטריס עצמה.


היא הבינה שרוברט ואימה ממתינים לתשובתה. "אני פשוט... אני מתגעגעת לאבא."


"אוי, חמודה. אני יודעת." דמעה נשרה מעינה של אימה, ושביל מסקרה נמרח בעגמימות על לחייה.


המלכה אדלייד לא בכתה אף פעם — על כל פנים, לא במקום שבו מישהו יכול לראות אותה. אפילו בלוויה היא כבשה את רגשותיה מאחורי פנים חיוורות, מאופקות ונחרצות. היא תמיד אמרה לביאטריס שאסור למלכה להזיל דמעות בפומבי, כדי שבבוא זמנה להתייצב מול האומה, היא תוכל להיות מקור של כוח. מראה הדמעה היה מבהיל ולא טבעי, כאילו אחד מפסלי השיש שבגני הארמון פרץ בבכי.


גם ביאטריס לא הייתה מסוגלת לבכות מאז מותו של אביה.


היא רצתה לבכות. היא ידעה שזה לא טבעי, שמשהו בקרבה כנראה נשבר ללא תקנה, ועיניה פשוט כבר לא מסוגלות לדמוע.


אדלייד כרכה את זרועותיה סביב כתפיה של בתה כדי לאמץ אותה אל גופה. ביאטריס הטתה מוכנית את ראשה אל כתפה של אימה, כפי שנהגה לעשות בילדותה, אבל החיבוק לא הרגיע אותה כפי שהרגיע בעבר.


לפתע הדבר היחיד שהבחינה בו היה כמה שבריריות עצמותיה של אימה מתחת לסוודר הקשמיר. המלכה אדלייד רעדה ביגון כבוש. היא נראתה פגיעה כל כך — ובפעם הראשונה הזכורה לביאטריס, היא נראתה זקנה.


וזה ניפץ את מה שנותר מנחישותה של ביאטריס.


היא ניסתה עוד פעם אחת לצייר בדמיונה אותה ואת קונור, לשמוע את עצמה אומרת לו שהיא עדיין אוהבת אותו, שהיא רוצה לברוח מהחיים שלה ולהיות איתו בלי להתחשב בתוצאות. אבל היא פשוט לא הייתה מסוגלת לראות את התמונה הזו בעיני רוחה, כאילו העתיד שחלמה עליו בהקיץ מת עם אביה.


ואולי הוא מת עם ביאטריס הקודמת. ביאטריס שלא הייתה מלכה, אלא נסיכה.


"בסדר," אמרה בשקט. "אני אדבר עם טדי."


את זה היא יכולה לעשות, למען משפחתה, למען ארצה. היא יכולה להינשא לטדי ולהעניק לאמריקה סיפור אהבה מהאגדות, שהיא זקוקה לו נואשות.


היא תוכל להיפרד מהנערה ביאטריס ולהתמסר לתפקיד המלכה ביאטריס.