ביקורות ספרים על הספר סיפורים מאזור השלווה - הספריה החדשה #

אני אוהב את יוסל בירשטיין. לא מכיר אותו, מעולם לא שמעתי עליו מעבר לכמה ספרים שקראתי עליו, אבל אני מוצא את עצמי נמשך אליו במין הערצה לא ברורה שכזאת, מכירים את זה? זה קרה לי לפני כן רק עם פוגל. לא יודע להסביר את מה שמוליך אותי להרגיש ככה, אבל מה אכפת לי. אני אוהב את יוסל, בגלל איך שהוא כותב סיפור, בגלל מי שהוא. הספר הזה רובו עסוק בסיפורים קצרים שלא עולים על שני דפים. לא סיפורים מסעירים, לא שנונים מי יודע מה, וגם לא תמיד הכי מעוררים. אבל אולי בגלל שהתבנית של רובם זה יוסל עצמו, חברים שלו והסביבה שלו (אוסטרליה/מלבורן, גבת, רועי צאן, פקידי בנק) מה שכנראה מוסיף ח... המשך לקרוא

oziko

למה? כי הסיפורים קצרצרים, מתאימים לכל מי שאין להם שקט לזמן ארוך ומחפשים אויר לנשימה. כל סיפור תופר בתוכו כמה סיטואציות, והכל ארוג עם אהבה וסקרנות. הכל מעניין אותו, כל דבר מזכיר ונוגע בו, אין דבר שלא שייך ללבו ולחייו. ועיירה בפולניה, עם העוני והמרירות שבה, והפלגה לאוסטרליה, וקיבוץ, וכבשים, ופרות, ושוק, ונסיעות רבות באוטובוס- הכל מתחבר לאריג אחד, ותמיד יש בזה חיוך וגם דמעה. כי המבט שלו היה מבט של ילד וזקן, באיש אחד. ולקנות, לא רק לקרוא, כי אולי כמוני תמצאו את עצמכם בשבת פותחים באקראי עמוד, להיזכר במבט הזה ולחייך. נשמה יתרה. ... המשך לקרוא

נעה כרמל

לא שיש לי תוכניות עזיבה את שושן לאי בודד, אבל אם כן - אארוז את בירשטיין הרבה לפני המגבת. אבל עזבו אי בודד, את החיים האלה, וגם את המוות, אי אפשר לעבור בלי הספר הזה. או שאפשר לעבור, אבל הם נראים אפורים, דהויים, שגרתיים ומאוסים הרבה יותר. הקסם המדבק של בירשטיין היא היכולת הפשוטה להפוך את החומרים היומיומיים מהם שזורות נסיעות באוטובוס, עמידה בתור, שמירה בקיבוץ או ביקור בקופת חולים לרגע מפליא של הומור או כאב מפלח. להכניס שם אצבע בתוך נסיעה במונית או אזכרה בבית קברות ולהפוך את היום הסתמי שהיינו שוכחים בלכתנו לישון לרגע בלתי נשכח, מתועד, ממוסגר מעורר השראה לעי... המשך לקרוא

זרש קרש

"כתבת סיפור כדי לשמח את שכניך. כשהם צחקו, שמעת בצחוק שלהם את צחוק נשמתך. וכך נודע לך שלא למענם, אלא כדי לשמוע את צחוק נשמתך, כתבת את הסיפור. איזה מין מקום זה, לטמון בו את צחוק נשמתך?" זו דוגמה לקסם המתרחש ב"סיפורים מאזור השלווה". צבר סיפורים שאפשר לחוש בהם את טביעת האצבע של הכותב, לנשום איתו את הנשימות ולשמוע את הקולות. בשפה קולחת, שירית לפרקים, פשוטה, מושם הזרקור על מצבי חיים, אנשים, אינטראקציות. לא יכולתי להניח את הספר, נעצבתי כשסיימתי אותו. לא מצאתי הרבה שלווה, אבל בהחלט התעורר בי הרצון לנסוע באוטובוסים רק כדי לכתוב את האנשים. אם הייתי יודעת שיש לי שמ... המשך לקרוא

אור