התנועה הציונית בגרמניה הקיפה מיעוט קטן של היהודים במדינה זו, וגם במסגרת ההסתדרות הציונית העולמית מנו חבריה כחמישה אחוזים לכל היותר. אולם משקלה הסגולי של ציונות גרמניה עלה בהרבה על מספרם היחסי של חבריה ובעיקר לאחר מלחמת העולם הראשונה. התנועה הציונית בגרמניה, בשונה מן התנועה בארצות מזרח אירופה ובמערב, נתייחדה באחדות רעיונית ופוליטית: היא הייתה 'פלשתינוצנטרית', כיוונה הפוליטי היה שמאלה מן המרכז והיא מילאה תפקיד מיוחד בתמיכתה בנשיא ההסתדרות הציונית העולמית חיים ויצמן. פעילותה זו נקטעה עם עליית הנאצים לשלטון. מה היו הגורמים שעיצבו את התנועה הזו, כיצד פעלה ובאיזו מידה השפיעה על המדיניות הציונית ועל בניין הבית הלאומי בראשית התפתחותו, הם הנושאים הנדונים בספר בהקשר עם סוגיות מרכזיות בתולדות הציונות והיישוב, כמו המדיניות הכלכלית הציונית, מדיניותו של ויצמן, עליית הרוויזיוניזם והופעת קבוצת 'ברית שלום'. תוך תיאורן וניתוחן של סוגיות אלה מזדקרות דמויותיהם של האישים המרכזיים של הציונות בגרמניה – ארתור הנטקה, קורט בלומנפלד, רוברט ולטש, פליכס רוזנבליט ואחרים, שהטביעו את חותמם על דרכה ופועלה של התנועה הציונית בכללותה. חיבור זה, הבא למלא חלל בהיסטוריוגרפיה של התנועה הציונית לארצותיה, מאיר סוגיות יסוד בהתפתחות הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל ומרחיב את הבנת התפתחותה הפוליטית של התנועה הציונית בכלל....

כרך זה, השני במפעל תולדות האוניברסיטה העברית, רואה אור בשנת השמונים של האוניברסיטה. מאמרי הכרך, המופיע בשני חלקים, עוסקים בתולדות האוניברסיטה בימי "הבית הלאומי". עניינם תהליכי התפתחותה של האוניברסיטה כמכלול, ובה בעת מוצגות בהם ההתפתחויות הייחודיות בתחומי הידע והמחקר השונים. החלק הראשון עוסק בהתפתחותה המוסדית של האוניברסיטה ובמקומה בעם היהודי. תחומי המחקר וההוראה הנדונים בו הם מדעי הרוח והחברה. החלק השני עניינו מקומם של האוניברסיטה, הסגל האקדמי והסטודנטים בחיי היישוב היהודי בתקופת המנדט, בקשרים הבינלאומיים ובהתפתחות מדעי הטבע.

מאז פתיחתה הרשמית בשנת 1925 זכתה האוניברסיטה העברית למעמד נכבד בקרב שכבות רחבות בציבור היהודי בעולם. עם זאת, המתחים שליוו את הקמתה נמשכו גם בימי הצמיחה וההתבססות: כיצד לקיים מוסד מחקר והוראה אוניברסיטאי ולשמור בה בעת על אופי יהודי ייחודי? איך למשוך אל ארץ קטנה ונחשלת מדענים ומלומדים בעלי שם עולמי? באילו אופנים ניתן לשלב מצוינות אקדמית עם שליחות לאומית ובניין אומה?

אסופת המחקרים מלמדת כי לא המתח בין מטרות לאומיות ופוליטיות לשאיפות אקדמיות היה זה שהגביל את יכולתו של המוסד האקדמי החדש להגיע למעמד בכורה בעולם האקדמי, אלא דווקא הניגוד בין שתי מטרות אקדמיות: טיפוח תרבות יהודית מצד אחד ופיתוח מדע אוניברסלי מצד שני. אולם על אף הקשיים והמגבלות החומריות, הפוליטיות והארגוניות הפכה האוניברסיטה על הר הצופים למוסד אקדמי אוטונומי בעל סדר יום רוחני ומדעי משלו, שטבע חותמו בקרב יהודי התפוצות, הרחק מעבר לגבולות ארץ ישראל ולתחומי התנועה הציונית. זאת ועוד, באוניברסיטה העברית הונחו תשתיות מוצקות לפיתוח אקדמי ומדעי שהתחולל בשנים הראשונות של מדינת ישראל.
בעטיפה: המחזור הראשון של בוגרי האוניברסיטה העברית, במרכז (עומד) י"ל מאגנס, 1931...

ברגן-בלזן, אחד הסמלים לשטניות הנאצים, היה מחנה הריכוז הגדול ביותר על אדמת גרמניה. הוא גם היה מחנה הריכוז היחיד שהפך לאחר שחרורו למחנה עקורים ולמרכז קליטה ושיקום לאלפי ניצולים ממזרח אירופה, שביקשו לעזוב את אירופה ולהגר אל מעבר לים או לעלות לארץ ישראל. במשך חמש שנותיו כמחנה עקורים היה ברגן-בלזן מוקד ההתארגנות הלאומית של היהודים באזור הכיבוש הבריטי בצפון-מערב גרמניה, ובכלל זה הקהילות שקמו שם לאחר השואה, שהתפתחותן ניזונה מקשרי הגומלין ההדוקים עם הניצולים העקורים שבמחנה. כיצד הצליחו ניצולי השואה להתאושש מן התופת ולבנות חיים חדשים בתנאי הארעי הקשים של המחנות? מה הניע אותם ואיזו דמות לבשה קהילתם, קהילה שלמעשה נכפתה עליהם? כיצד הפכו מניצולים נוטים למות לגוף פעיל ודינמי בעל שאיפות לאומיות? מי היו בוני הקהילות היהודיות שהתפתחו בצדם של מחנות העקורים? מה הביא אותם להשתקע בגרמניה, ארץ רודפיהם הנאצים? מה היו יחסיהם עם אחיהם העקורים במחנות ומה היו שאיפותיהם? `לקראת חיים חדשים` מציג בפני הקוראים מחקר חדשני, החודר אל שורשי התפתחותם של החיים היהודיים בגרמניה שלאחר השואה. סיפורם של הניצולים והפליטים היהודים, המסופר כאן במבט מבפנים ועל יסוד מגוון רחב ביותר של מקורות ראשוניים, יהודיים ואחרים, משמש אספקלריה המאירה פרק מפתח בתולדות העם היהודי לאחר השואה....

כרך זה, השלישי במפעל תולדות האוניברסיטה העברית, הרואה אור בשנת התשעים להנחת אבן הפינה לאוניברסיטה ובשנת השישים למדינת ישראל, הוא המשכו הישיר של קודמו (תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים: התבססות וצמיחה, א, ירושלים תשס"ה). שני הכרכים כאחד עוסקים בהתפתחותה של האוניברסיטה בתקופת היישוב, אך הם מתמקדים בהיבטים שונים אלה מאלה.הכרך הקודם עסק באילוצים עקרוניים וחומריים, שהגבילו את יכולתה של האוניברסיטה העברית להפוך לגורם מוביל בעולם האקדמי אפילו בחלק ממדעי היהדות, אך שרטט גם את הצלחתה להתבסס כמוסד אקדמי עצמאי וכאוניברסיטה יהודית-לאומית. הכרך שלפנינו נסב, מצד אחד, על הניגודים בשאיפות האקדמיות בין האוניברסיטה לבין החברה היישובית, ומן הצד האחר - על מעורבותה הרבה של האוניברסיטה במאבקי היישוב ובצרכיו; כל זאת תוך עליית מעמדה הבין-לאומי עקב התעצמותה המדעית. ממוסד מחקרי גרידא הפכה האוניברסיטה העברית למוסד להשכלה גבוהה ולמרכז מדעי מוערך, בעל קשרים בין-לאומיים. שלושה חלקים בספר מוקדשים למעורבותה הפוליטית-חברתית של האוניברסיטה, על מוריה ותלמידיה, בחיי היישוב. מאבקם של גורמים ביישוב היהודי ובציבור היהודי בתפוצות הביא לתפנית במקומם של הסטודנטים במערך האוניברסיטאי, לעלייה תלולה במספרם ולשינויים המוסדיים שהתבקשו מיצירתן של פקולטות להוראה. החלק המוקדש למדעי הטבע דן ביצירתם של מרכזי מחקר, ברמה בין-לאומית גבוהה, בפיזיקה, בכימיה ובמדעי החיים; הוא מתאר את תרומתם היישומית של מדעים אלה לתשתית שהונחה למדינה שבדרך ולמערכת הלחימה בתקופת מלחמת העולם השנייה. הישגיה של האוניברסיטה בתקופת היישוב, החתירה להצטיינות ובניית עצמאות אקדמית, הנשענת על תמיכה ציבורית יהודית בעולם, והיוקרה המדעית שהגיעה אליה, הניחו את התשתית למעמדה הבכיר לאחר קום המדינה....