בדד

יַלְדָּה עוֹמֶדֶת בַּפִּנָּה

וְאֶצְבַּע לָהּ בַּפֶּה –

הִיא מְפַלְבֶּלֶת בְּעֵינָהּ,

גּוֹנַחַת חֶרֶשׁ; בְּהֵחָבֵא

יַלְדָּה עוֹמֶדֶת לְיַד עֵץ

חוֹבֶקֶת אֶת גִּזְעוֹ – 

דְּמָעוֹת נוֹשְׁרוֹת לָהּ  כִּשְׂרָף

כְּבֵדוֹת, מְלוּחוֹת, מַשְׁקוֹת אוֹתוֹ – 

יַלְדָּה עוֹמֶדֶת בּוֹדֵדָה

לָהּ רַע – כָּל כָּךְ לֹא טוֹב

אֵין צַעֲצוּעַ, לֹא חֲבֵרָה.

אֵין בַּיִת –

הִיא בּוֹדֵדָה בָּרְחוֹב

 

בית הסופרת נחמה ואיש האילן מיכל פוחציבסקי בראשון לציון היה רחב ידיים וספון רזים. הובאתי אליו כיתומה מאם, על ידי סבי עשהאל, ומצאתי בו נעורים מאושרים. קירות הבית דיברו סודות ואני כתבתי שירים. את הראשונים העתקתי לספר, והנוספים נשזרו ביומן שכתבתי באותם ימים.

הספר "מפתח" בונה את "גשר המילים" המביא את הנערה שהייתי - אורה שור, למי שאני היום, הכותבת:

"צַעֲקַת הַנַּעֲרָה לֹא נִשְׁמַעַת / נִסְפֶּגֶת בַּמִּלִּים".

שם הספר
שירי אי אפשר
פנים לרשת
מסגרת לדומיה
כאישון העין
רצפת הזמן