אני חייב לפתוח את חוות הדעת שלי על הספר "פני עצמי" של <mark>יחזקאל נפשי</mark> בשאלה אם יש מישהו שגדל לפחות כאן בארץ בלי לכתוב יומן אישי? ולענות על השאלה הזאת בעצמי נדמה שהיתה תקופה בה ספרה של גלילה רון פדר, "אל עצמי - ספורו של ילד עזוב" היה ספר שכל אחד חב לעצמו את הקריאה בו שהמגמה הזו רק התחזקה. ברור מאליו שלא כל אחד כותב בכדי לפרסם, יש כאלה שעושים את זה רק לשם ההתרוקנות שהם מוצאים בדבר הזה.

באשר ליחזקאל נ

תסלחו לי, כל מעריציי <mark>יחזקאל נפשי</mark>.אני לא ממליץ בכלל על השירים שלו. עשו משיריו קודש והם בכלל כתיבה רדודה.
קראתי ביקורות נהדרות בלשון המעטה וראיתי ראיונות במדיה לרוב, אז רצתי לקרוא מה יש לגאון לכתוב. מה גיליתי? שטויות. סליחה על הבוטות.
יש לנו סופרים מטורפים בעולם, בארץ ובחול. זה מאכזב לקרוא שירה מעפנה שמדברים עליה וואו וואו.
בקיצור, מאוכזב אבל זה דחף אותי לחפש עוד ואת הדברים האמיתיים.
אייל

שיריו של <mark>נפשי</mark> עוסקים ביכולתו להבקיע תהודה מן האמת שאותה הוא חש בהתעוררות, באוטוסוגסטיה, בהפנמה של התבוננות רטרוספקטיבית, באותנטיות ובחיזיון. נוהרים מעליו מלאכיות, מלאכים, כדי אבחנה בין מציאות לדמיון. שניהם מועדפים.
"הָעֵרֶךְ הַקַּיָּם מְיַלֵּל בַּחֲשֵׁכָה" הוא ספר שיריו השני של <mark>נפשי</mark>. שירים מ־2001 עד 2013 שרובם ככולם פורסמו קודם לכן ועוררו הדים לכאן ולכאן.
לפי השיר הנושא את הכותרת "הָעֵרֶךְ הַקַּ