|
|
|
1.
|
|
הפילוסוף היהודי גרמני, תיאודור ו’ אדורנו (1969-1903), מההוגים המובילים והמשפיעים באסכולת פרנקפורט, כמעט לא זכה להכרה בישראל. לכך ודאי לא תרמה כתיבתו המורכבת והעמוסה או דימויו כאליטיסט חמור סבר המעלה על נס את ה”אמנות הגבוהה” ותוקף בלי הרף את התרבות הפופולרית. עם זאת, אדורנו זכה במקומות רבים בימינו להכרה מחודשת ולדיון ערני. הוא נחשב פורץ דרך בתאוריה של התרבות ומעבר לה. בעיני פרשנים רבים אדורנו נתפס כמבשר של המחשבה הפוסט־מודרנית ואילו בעיני אחרים נחשב דווקא כמי שמציב אלטרנטיבה רדיקלית למחשבה זו. מחשבת אדורנו היא סלע מחלוקת שאין רלוונטי ממנו לפילוסופיה ולביקורת התרבות הנוכחית. חיבור זה מתמקד בחיבורו האחרון, התאוריה האסתטית, ועוסק בשני תחומים מצטלבים: המחשבה הפסיכואנליטית והפילוסופיה של האמנות. גישת הספר היא דיאלקטית ביסודה; אין היא מבקשת אך ורק “למסור” לקורא את עיקר רעיונותיו של אדורנו אלא לעמת אותם זה עם זה, מתוך הבנה שהעימות המושגי איננו פנימי לתאוריה אלא משקף פערי יסוד בחברה בת זמננו.
“מושא דיונו של תדהר ניר בספר זה הוא הלא־מודע החברתי כפי שהוא מתגלם ברבדיה החמקניים של החוויה האסתטית־אמנותית, כלומר האמנות כניגודו הלא־מודע של עולם התכליות החברתי והסטרוקטורות הדכאניות של התבונה האינסטרומנטלית. תדהר ניר עורך רקונסטרוקציה פילוסופית של עניין סבוך זה, ועושה זאת ברמה שאיני מהסס לדבר עליה כמצוינת שקראתי בתחום מזה שנים רבות. מדובר בספר מרשים, מקורי בהתכוונותו. אימוצם המיומן של הכלים התאורטיים מתחום התאוריה הביקורתית (הקלסית) מאפשר לכותב לנתח את החומרים שבהם הוא עוסק בצורה מעמיקה ולהאירם באור חדשני, מעורר מחשבה ועניין.” פרופ’ משה צוקרמן...
|
|
2.
|
|
הסיפור נפתח בנקודת הסיום של החיים עצמם, נקודה ממנה לא יכולה לצמוח שום עלילה. ילד נולד לעולם של אלימות וכאשר הוא מכה את אביו למוות הוא נלכד, נאסר ומוחזק בבית חולים פסיכיאטרי. מכאן לא יכולים לצמוח שום חיים חדשים והטיפול שהוא מקבל, טוב ככל שיהא, לעולם לא ישחרר אותו. כל מה שנותרו לו הן ההזיות, והגיבור תוהה אם הוא מסוגל, בכוח הדמיון, להפוך את הזיותיו כך שיחווה אותן כממשיות. האם יוכל לשלוט בהן כרצונו, לדמיין כרצונו וכך לחיות חיים אחרים של ממש? ויותר מכך מטרידה אותו השאלה המהותית, האם הוא יכול לרצות משהו אחר מכפי שהוא רוצה? לאחר שנכשל בכל הניסיונות הללו הוא חושב על פתרון אחר, לתת לדמויות מקום בספר, לכתוב אותן כך שייראו לו ממשיות יותר מכל הזיה. לאחר שהוא מתאהב בפסיכולוגית שלו ומדמיין את חייהם יחד, הוא מגיע לדרגת ייאוש חדשה. בנקודת התחתית הזאת מופיע מעריץ, חולה שמאושפז יחד עמו המדרבן אותו לחרוג מעבר להזיותיו האישיות ולחשוב על האנושות כולה הנוטלת חלק בסיפור שהוא כותב....
|
|
