הפילוסוף היהודי גרמני, תיאודור ו’ אדורנו (1969-1903), מההוגים המובילים והמשפיעים באסכולת פרנקפורט, כמעט לא זכה להכרה בישראל. לכך ודאי לא תרמה כתיבתו המורכבת והעמוסה או דימויו כאליטיסט חמור סבר המעלה על נס את ה”אמנות הגבוהה” ותוקף בלי הרף את התרבות הפופולרית. עם זאת, אדורנו זכה במקומות רבים בימינו להכרה מחודשת ולדיון ערני. הוא נחשב פורץ דרך בתאוריה של התרבות ומעבר לה. בעיני פרשנים רבים אדורנו נתפס כמבשר של המחשבה הפוסט־מודרנית ואילו בעיני אחרים נחשב דווקא כמי שמציב אלטרנטיבה רדיקלית למחשבה זו. מחשבת אדורנו היא סלע מחלוקת שאין רלוונטי ממנו לפילוסופיה ולביקורת התרבות הנוכחית. חיבור זה מתמקד בחיבורו האחרון, התאוריה האסתטית, ועוסק בשני תחומים מצטלבים: המחשבה הפסיכואנליטית והפילוסופיה של האמנות. גישת הספר היא דיאלקטית ביסודה; אין היא מבקשת אך ורק “למסור” לקורא את עיקר רעיונותיו של אדורנו אלא לעמת אותם זה עם זה, מתוך הבנה שהעימות המושגי איננו פנימי לתאוריה אלא משקף פערי יסוד בחברה בת זמננו.
“מושא דיונו של תדהר ניר בספר זה הוא הלא­־מודע החברתי כפי שהוא מתגלם ברבדיה החמקניים של החוויה האסתטית־אמנותית, כלומר האמנות כניגודו הלא־מודע של עולם התכליות החברתי והסטרוקטורות הדכאניות של התבונה האינסטרומנטלית. תדהר ניר עורך רקונסטרוקציה פילוסופית של עניין סבוך זה, ועושה זאת ברמה שאיני מהסס לדבר עליה כמצוינת שקראתי בתחום מזה שנים רבות. מדובר בספר מרשים, מקורי בהתכוונותו. אימוצם המיומן של הכלים התאורטיים מתחום התאוריה הביקורתית (הקלסית) מאפשר לכותב לנתח את החומרים שבהם הוא עוסק בצורה מעמיקה ולהאירם באור חדשני, מעורר מחשבה ועניין.” פרופ’ משה צוקרמן