אימא־חור־אני נע באין מקום־אין זמן־אין כיוון כמו הלא מודע הפרוידיאני. גוף ראשון מדבר עם גוף שני ועם גוף שלישי לחילופין כמו על סרט מוביוס. כמעט שאין שמות. מה שיש הוא חור  הדומה לחור שחור  ששואב הכול  וחוט בין־חורי  בין חור  מולד  בלב לבין חור בתמונת חתונה ראשונה של אימא, חור שזוהה כאב. 
זוהי פיקציה ביוגרפית הגולשת אל הכתב על גבי תו קולי, מלודיה שיוצרת פסקול חיים. בחירת המילים והניסוחים הוכרעה על בסיס פונטי שהוא למעלה ממשמעות. זהו סיפור חיים משוכתב על אודות יצור כלאיים בתאם ועל אודות המירוץ פנימה-החוצה מהבולען הנרטיבי.   סיפור  של פסיכואנליזה פרטית, השוזר מסה פרוזאית מטושטשת חוקים ועולצת המצאות. בגרעין קיימת תמונה בעלת רושם עז וגורלי — תמונת חתונה נקייה מראש החתן, שממנו נפטר אבי האישה הכותבת — ונושא האישה הבלתי אפשרית — שושנת הספר. מהלך הכתיבה הריפויי השיר את כובד לבה של הכותבת מול הדמויות הפועלות, שהכבידו בשעתן, ורוקן אותן מתוכנן הרעלי.  מסע  של  כתיבה  מרוכז בנחושתיים :להוציא מנקודת יש־רק־מקום ולהוביל לנקודת יש־גם־מקום — ממוצא ליציאה. מהפסיכואנליזה מובאים השפה עם הגוף, ואילו בנוף האישי חוגגים עם האם והאב בסלטות ובמחול שדים,  בהעלאה  באוב  ובשפעת  פעולות  היסח הדעת כמרד בכפיית ההזדהות. אימא התחתנה,  התגרשה,  התחתנה,  ילדה,  קראה, אספה, שמרה, פילחה ,קנתה, חלתה ומתה. אבא שמר חניה קרובה שנתגלתה כמקום מבטחים. אלו ששנאתי־ אהבתי, ושמהם חייתי את המנוסה, שבו להעניק את חסד המילה האחרונה: המילה הנכתבת. סיפור חשוף זה מזמין להמר יחד על תהליך פסיכואנליטי שהלך רחוק מספיק כדי למצוא עלה כותרת אחד מפרח לב הזהב ולהניחו חזרה בשלווה על לב רוטט. וזו גם נגיעה — לא ביד קלה — במארב המוות, בפיסות שהוא תולש בהלכנו בדרך כל בשר. ציפור טרף מחופשת בחלוקים לבנים מאטה את יציאת הנשמה, בעת שהיא מנקרת כדי למצוץ מהגוף את טפיליו. מטפורות וריאליזם בונים יחד חוט שדרה, הניצב כדי לתת את עדותו נעדרת הפשרות לעולם הקריאה. 
אורנה קסטל, פסיכותרפיסטית, עוסקת בפסיכואנליזה לאקאניאנית. ספרה "קולנוע כאחר (פסיכו)אנליטי", העוסק ב"קריאת" סרטים עם הפסיכואנליזה, יצא לאור בשנת 2012 בהוצאת "רסלינג".