הַכָּחָל וְהַשָּׂרָק מְאֹהָבִים עַד הָאָזְנַיִם יֵשׁ שֶׁלֶף וְיֵשׁ קַשׁ וּגְבָבָה וְחוֹחִית בְּצֹמֶת מְגִדּוֹ חָרְבוֹת אֻרְווֹת הַקֵּיסָר שְׁלֹמֹה כַּלָּנִיּוֹת בֵּין אֵיקָלִיפְּטוּסִים וְהַיּוֹגֵב בַּשַּׁעַר. אֲנִי נָבִיא עַל הוֹנְדָה סִיוִיק. נֶהָג רוֹאֶה אֶת מַה שֶּׁיִּהְיֶה מַרְאַת הַמְּכוֹנִית מַרְאָה אֶת מַה שֶּׁהָיָה "יוסף עוזר איננו משורר שזה מקרוב בא. הוא מפרסם את שיריו זה שלושים שנה. עם זאת, דומה כי בספר חדש זה – פואמה מתמשכת בת קכ"ג פרקים קצרים – הוא נכנס מחדש לשירה הישראלית, לזירתה הפנימית ביותר, לאיזו נקודה מרכזית בה, אשר אולי לא היתה קיימת עד כה, ועתה היא נקבעת איתנה כמו מסמר הנקבע בקורה תחת פטישו הדייקני של קול שירי רענן, בוטח, יציב, קולע ולא יחטיא. התכנים נישאים על גבי אמירה שירית משכנעת למן קריאת השורה השנייה של הפואמה, אמירה שירית מוצקה וחומרית, או נוטפת כ"אגל נמלא כאגס" – תמיד מדויקת, שרויה בתנועה בלתי פוסקת, תמיד – גם כשהיא איטית וכמו מהוססת - גברית ומלאת כוח. באחד מפרקי הפואמה אומר הדובר: "מרוב שתפרתי יצא רק קרע". בפואמה המרשימה של יוסף עוזר קורה הדבר ההפוך: מרוב קרעים מתגלה בה המאוחה והשלם". דן מירון ...

גליון ט"ז למשיב הרוח (מהדורה שניה) על ההתנתקות גליון מיוחד. על דעת הזמן והמקום. בפתח הגליון / מקרעה הופתענו. בהחלטה מהירה ביקשנו ליצור גליון התנתקות. אמרנו לא רק שירה. הצענו לא רק קונקרטי, פוליטי. גם מטפורית, חברתית ואישית. אמרנו קריעה. הופתענו מכמות היצירות שהגיעו אלינו. ספונטנית. מימין ומשמאל, מן הצפון והדרום, על פתיחת צירים בגוש קטיף ועל עובדים זרים בתל אביב, על ברסלב ובניו ועל איתמר מן הגן; שירה, פרוזה שירית, מסות, רשימות, עבודות חזותיות. כולן קרועות - חברתית ואישית. מדממות. בגליון זה ביקשנו להאזין לקולות אחרים. לא רק צעקות מרות בקרן הרחוב, אלא אמירות מנוסחות, נוקבות וחריפות, וחשוב מכל, יוצאות מלב. חשיבות קולות אלו לא רק בצורתם האמנותית, אלא גם בעוצמתם ובהד הנשמע מהם, שהולך מקצה העולם ועד קצהו. מראשיתו, ראה משיב הרוח עצמו מחויב לחשוף קולות חדשים, מקצה הארץ, מפינות תרבותיות שאינן רואות אור. לא התנתקות יש בגליון זה, אלא חיבור לצעקה ייחודית על דעת המקום והזמן. ההתנתקות היא שם קוד תרבותי, חברתי, פוליטי. דגל שנושאיו ומתנגדיו הפכו אותו למושג כמעט מיסטי. הדיה הסמנטיים מגיעים עד ל'נֵתֶק' המקראי, ממיני הצרעת, שהיא נגע ייחודי ליהודים בזמן שבית־המקדש קיים. רק בעלי מעלה זכו )...( לנגע הצרעת הזה ועל הכהן הוטל לאבחן את הנתק הרוחני והגופני. נתקים ונגעים מציצים אלינו בימים אלו מכל חרך בחברה הישראלית. בזה הזמן נחתכים גורלות על אופי הזיכרון ההיסטורי של מי שגדֵל בארץ הזאת. הדור שיגדל בטריטוריה שתיגזר - לשבט או לחסד - ממנו יתעצב עם. כיצד ייראה העם הזה? לאן יתעֵל את שהופנם בכרומוזומים שלו במשך הדורות? לאן יוליך את השאפתנות להעניק תובנות לעולם ומלואו? האם חיתוך בבשר הארץ יוביל לסדק בל יאוחה בתוכנו? האם גודל פיסת הקרקע שלרגלינו יהיה גם גודלה של יריעת השמים שמעלינו? וכן להיפך?! יש מי שמבקשים לשחרר את היהודים ממחויבותם ההיסטורית, מהיותם תורמים עקשניים לתמורות חברתיות ורוחניות ששינו את פני האנושות. האם הישגים טכנולוגיים וייצור נשק מתוחכם הם הלוז שיצא מציון? תורה היא, וללמוד אנו צריכים. אוסף הניתוקים הוא גם אוסף החיבורים. כל חיבור/ניתוק מדליק נורה אדומה. אין בכוח שירה לעשות יותר מזה. יהיו לפניכם השירים כנורות אדומות, כמִקרעה לבני ישראל. חורף תשס"ה יוסף, שוּר ושמוליק סדר הכתובים בגליון: תמי גלבוע | [מדברים הרבה על שרשרת אנושית] [רציתי לומר] טל ניצן | עגלה עם סוסה, כיסוי יוסי שריד | איתמר מתנתק, סיפור ההתנתקות שלי אורנה רב-הון | התנתקות חמוטל בר-יוסף | נכתב בלי משקפיים איתמר יעוז-קסט | זכות השיבה יעל גלוברמן | השלום הוא עובד זר, שׂדרה ליאת קפלן | בבל טיוטה טל סמולסקי | [הארבה של הימים ההם] יוסי דברה | תסריט לימים הנוראים שרה פרידלנד בן-ארזה | [כאשר תוסר ההינומה] אינהי שמעון פוגל | כיסופים, [כך אני משקיף] שירה טברסקי-קסל | שרה צור | [ההמשגה היא הפרויקט של המשוררים] בכל סרלואי | סילוק לשחרית של ראש השנה, בתחנה, סונטה ברוך כהנא | על ההינתקות מיכל הלד | [באוטובוס מלא שורשים] מירי גול | ניתוקים, מחול הטלאים, 48 יוסף עוזר | תְבּית הוא חמין הזיכרון, דרכי ציון, כספומטים של אמן וסרגלים של קו עקום אורי מרטין | שוב קוטפים לי גוש שירן בן-יעקב | ארץ בשני חלקים אלחנן ניר | חורבן הבית רבקה-טניה הדר | מי אני, מי אתה מבוטשת, שַל נעלי מעל רגלי, פרוקים נעמה מלכיור | הנה ימים באים אליעז כהן | הזמנה לבכי שמואל קליין | הינתקות מזוינת רוחמה שפירא | ציר כיסופים, עקידה, [עץ כרות] יצירות חזותיות: יונה לוי גרוסמן | רק אבן קטנה לראשי (כריכה קדמית) מקום רינת לרנר | אדמה זועקת (כריכה אחורית) חגית ברזילי | הישן יתחדש והחדש יתקדש מזלית חצרוני-טביב | שמע ישראל, ללא כותרת, שמע אבנר בר-חמא | דם על הידיים, בכל דור ודור ...

לֹא הָיִינוּ אֲמוּרִים לְבַטֵּל זֶה אֶת זֶה? לִגְוֹעַ? לִהְיוֹת בְּמָטוּתָא שֶׁל אַיִן וּתְהוֹם? הָיִינוּ גַּם הָיִינוּ. אֲבָל אָכַלְתְּ מִפִּרְיִי וְאָהַבְנוּ אֶת הַנָּחָשׁ, אֵין לְנַחֵשׁ בִּלְעָדָיו זְרִיחָה, שְׁקִיעָה, בֹּהַק עַפְעַפַּיִם שְׁבוּיֵי עֹנֶג, אֲסִירֵי תַּאֲוָה. שום דבר אינו צפוי בשירתו של יוסף עוזר. בטלית העתיקה, על פסיה השחורים, הוא רואה ברקוד דיגיטלי, "כִּי נָקַב גַּם אֱלֹהִים מְחִיר", ובשטר כסף ארץ־ישראלי ישן - "חַיֶּלֶת נָשְׂאָה תַּפּוּזִים / גְּלוּיִים, וּשְׁנַיִם נִסְתָּרִים, / רַק מוּל הָאוֹר יִתְגַּלּוּ". ארוטיקה עזה מתחככת בשיריו בהלכות קדושה, והפיזיקה המודרנית מאירה את המיתי. מן העולם הערבי הוא לומד פיזיקה, אופטיקה, אתיקה; מהשירה העברית הוא יונק שמש, נוף הרים, רגבי אדמה וספקות. נדמה כי ראייה מפוכחת ותחושת צדק מניעות את התנגדותו של עוזר לכל קיבעון מחשבתי. בעולם החרדי, שאליו פנה לזמן־מה בעקבות טראומה במלחמת יום הכיפורים, הוא מצא מקור לחוכמה עמוקה ולטִרדה פילוסופית, אבל גם גזענות מובנית ועיוורון מוסרי, ועל אלה הוא מצביע ללא מורא. העולם היהודי־ערבי שממנו בא אינו מושא לנוסטלגיה או למחאת קיפוח, כי אם להפך. באחד מ"שירי בגדד" הוא כותב: "כְּשֶׁהָיְתָה נִדָּה, הִזְהִירוּ אוֹתָהּ לֹא לָגַעַת בַּבָּצֵק וְלֹא בַּפְּרָחִים, / כִּי הַבָּצֵק יִבֹּל וְיָמוּתוּ הַפְּרָחִים. // אֵיךְ בְּיִשְׂרָאֵל הַבָּצֵק תָּפַח יָפֶה וְהַפְּרָחִים, / וּשְׁנֵי שִׁירִים אִמָּא כָּתְבָה. שְׁנֵי שִׁירִים!". אבל לא האמירה הישירה היא עיקר שירתו של עוזר, כי אם לשונו רבת ההבעה והמפתיעה תמיד, הממזגת תעוזה מודרנית בלשון חכמים, רגישות מקומית בהשכלה אוניברסלית, פיוט מתנגן בשבירת צורה. כל אלה כֵּלים בידיו לניסוח המרחב שבין תהייה לאמונה, בין יצר לאהבה, בין דיבור לשתיקה. "הַסְּטָו מִתְעַרְעֵר, הֶעָלִים נוֹשְׁרִים", הוא כותב, "דַּי בַּשּׁוּרָה הַזּוֹ וְכָל הַשְּׁאָר / כִּסּוּי מְיֻתָּר". יוסף עוזר, יליד ירושלים (1952), הוא חתן פרס ראש הממשלה ליצירה עברית, 1993 ו־2014, וחתן פרס לאה גולדברג לשירה, 2020. הסחה לאדום הוא ספרו החמישי....