הַכָּחָל וְהַשָּׂרָק מְאֹהָבִים עַד הָאָזְנַיִם
יֵשׁ שֶׁלֶף וְיֵשׁ קַשׁ וּגְבָבָה וְחוֹחִית
בְּצֹמֶת מְגִדּוֹ
חָרְבוֹת אֻרְווֹת הַקֵּיסָר שְׁלֹמֹה
כַּלָּנִיּוֹת בֵּין אֵיקָלִיפְּטוּסִים
וְהַיּוֹגֵב בַּשַּׁעַר.
אֲנִי נָבִיא עַל הוֹנְדָה סִיוִיק.
נֶהָג רוֹאֶה אֶת מַה שֶּׁיִּהְיֶה
מַרְאַת הַמְּכוֹנִית מַרְאָה
אֶת מַה שֶּׁהָיָה
"יוסף עוזר איננו משורר שזה מקרוב בא. הוא מפרסם את שיריו זה שלושים שנה. עם זאת, דומה כי בספר חדש זה – פואמה מתמשכת בת קכ"ג פרקים קצרים – הוא נכנס מחדש לשירה הישראלית, לזירתה הפנימית ביותר, לאיזו נקודה מרכזית בה, אשר אולי לא היתה קיימת עד כה, ועתה היא נקבעת איתנה כמו מסמר הנקבע בקורה תחת פטישו הדייקני של קול שירי רענן, בוטח, יציב, קולע ולא יחטיא.
התכנים נישאים על גבי אמירה שירית משכנעת למן קריאת השורה השנייה של הפואמה, אמירה שירית מוצקה וחומרית, או נוטפת כ"אגל נמלא כאגס" – תמיד מדויקת, שרויה בתנועה בלתי פוסקת, תמיד – גם כשהיא איטית וכמו מהוססת - גברית ומלאת כוח. באחד מפרקי הפואמה אומר הדובר: "מרוב שתפרתי יצא רק קרע". בפואמה המרשימה של יוסף עוזר קורה הדבר ההפוך: מרוב קרעים מתגלה בה המאוחה והשלם". דן מירון