ראשית - אני חייבת להודות למחבר הספר המיוחד הזה דר <mark>עמי שינפלד</mark> על הסבריו המאלפים (לא נאמר בציניות) והפשוטים שגרמו לי להבין ולהתחבר לאדם שמחליט פתאום לרוץ.
שנית- אני חייבת התנצלות לבעלי על שלעתים לא הבנתי אותו ואת תחושותיו או את השקעותיו בריצה.
ועכשיו אתחיל :
בן זוגי רץ כבר 3 שנים ועשה מרתון, חצי מרתון ועוד. כל מה שהתלווה לאימונים ולתחרויות לא ״נגע״ בי. לא הבנתי על מה הוא מדבר. מתמכר... פעם קשה

ד"ר <mark>עמי שינפלד</mark>, רופא ומנתח לב בכיר, תמיד התקשה בריצה. לרוץ 50 מטרים הייתה משימה קשה עד בלתי אפשרית עבורו.
בסביבות גיל 61-52, עם הרבה כח רצון ועקשנות, ד"ר שינפלד מחליט להתחיל לרוץ, הוא מנצל את ההזדמנות שבנו בן ה- 16 מתחיל לחשוב על הצבא ורוצה להתחיל להתאמן בריצה לקראת גיוסו. וחובר לבן בהתחלת דרכם בעולם בריצה. ההתחלה לא פשוטה, קשה לו לרוץ, המשברים נמצאים כל העת קרוב קרוב, אבל הוא לא נשבר וגם אם יש י