הסופר והעיתונאי נתן דונביץ', אחד מאנשי העיתונות הוותיקים בארץ, נולד ב-1926 בתל אביב להורים ממוצא רוסי. הוא החל את דרכו כעיתונאי בגיל תשע-עשרה, ושימש במלחמת העצמאות ככתב צבאי בחזית הצפון מטעם יחידת הקשר לעיתונות (לימים דובר צה"ל). בסיום תפקידו חזר לעיתון "הארץ", והיה חבר מערכת במשך יותר מחמישים שנה, תוך שהוא משמש כתב ועורך. בין השאר היה העיתונאי הראשון ב"הארץ" שפירסם טור אישי קבוע (על הווי החיים בתל אביב) וכן מדור על הנעשה בעולם הבידור והאמנות. כמו כן הקים וערך את מדור הספורט המורחב של העיתון. ב-1963 הקים את מוסף סוף-השבוע של "הארץ", והיה עורכו בשש שנותיו הראשונות.
ברדיו היה דונביץ' הראשון להנחות תוכנית קבועה של שיחות עם מאזינים על אירועי היום. תוכניתו "בוא נדבר" שודרה בגלי צה"ל במשך כעשור, משנת 1970.
טוריו האישיים שהתפרסמו ב"הארץ" כללו סיקור מהנעשה בחברה הישראלית המתהווה, וכן סקירת דמויות ודיונים מעוררי עניין מהווי בתי המשפט. התמחותו בתחומים אלו הובילה להוצאתם של ספרים שונים פרי עטו. במלאת חמישים שנה לתל אביב, הופיע ספרו "תל אביב: חולות שהיו לכרך" (שוקן 1959), שהתבסס על טוריו ב"הארץ". רשימותיו הצבעוניות מאולם בית המשפט קובצו בשני ספרים: "עינוי דין" (פלג, 1975) ו"נאשמים — דרמות מבית המשפט" (זמורה-ביתן, 2000).
כמו כן הרבה דונביץ' לכתוב בעיתון "הארץ" על אהבה שלו: מוזיקה קלאסית. הוא שימש כמבקר הקלטות במשך כעשרים שנה, ואף כתב ארבעה ספרים שראו אור בהוצאת זמורה-ביתן: "ענקים ופסנתרנים אחרים" (2000), "ארבעה מיתרים לתהילה — גדולי הצ'לנים" (2002), "וירטואוזים — גדולי הכנרים מפגניני עד מידורי" (2003) ו"מאסטרו — גדולי המנצחים בכל הזמנים" (2006).
בשנת 2000 התמנה דונביץ' לחבר במועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו. כיום הוא מתגורר עם רעייתו רותי במרכז תל אביב. בתו, שירה דונביץ', היא עורכת דין ופעילה למען זכויות אדם; ובנו, רוני דונביץ', הוא סופר שפירסם מותחנים רבי-מכר שבמרכזם איש מוסד בשם אלכס ברטל: "נרדף" (ידיעות ספרים, 2007), "לכודים" (ידיעות ספרים, 2008) ו"עמוק מבפנים" (כנרת, 2011).

הסופר והעיתונאי נתן דונביץ', אחד מאנשי העיתונות הוותיקים בארץ, נולד ב-1926 בתל אביב להורים ממוצא רוסי. הוא החל את דרכו כעיתונאי בגיל תשע-עשרה, ושימש במלחמת העצמאות ככתב צבאי בחזית הצפון מטעם יחידת הקשר לעיתונות (לימים דובר צה"ל). בסיום תפקידו חזר לעיתון "הארץ", והיה חבר מערכת במשך יותר מחמישים שנה, תוך שהוא משמש כתב ועורך. בין השאר היה העיתונאי הראשון ב"הארץ" שפירסם טור אישי קבוע (על הווי החיים בתל אביב) וכן מדור על הנעשה בעולם הבידור והאמנות. כמו כן הקים וערך את מדור הספורט המורחב של העיתון. ב-1963 הקים את מוסף סוף-השבוע של "הארץ", והיה עורכו בשש שנותיו הראשונות.
ברדיו היה דונביץ' הראשון להנחות תוכנית קבועה של שיחות עם מאזינים על אירועי היום. תוכניתו "בוא נדבר" שודרה בגלי צה"ל במשך כעשור, משנת 1970.
טוריו האישיים שהתפרסמו ב"הארץ" כללו סיקור מהנעשה בחברה הישראלית המתהווה, וכן סקירת דמויות ודיונים מעוררי עניין מהווי בתי המשפט. התמחותו בתחומים אלו הובילה להוצאתם של ספרים שונים פרי עטו. במלאת חמישים שנה לתל אביב, הופיע ספרו "תל אביב: חולות שהיו לכרך" (שוקן 1959), שהתבסס על טוריו ב"הארץ". רשימותיו הצבעוניות מאולם בית המשפט קובצו בשני ספרים: "עינוי דין" (פלג, 1975) ו"נאשמים — דרמות מבית המשפט" (זמורה-ביתן, 2000).
כמו כן הרבה דונביץ' לכתוב בעיתון "הארץ" על אהבה שלו: מוזיקה קלאסית. הוא שימש כמבקר הקלטות במשך כעשרים שנה, ואף כתב ארבעה ספרים שראו אור בהוצאת זמורה-ביתן: "ענקים ופסנתרנים אחרים" (2000), "ארבעה מיתרים לתהילה — גדולי הצ'לנים" (2002), "וירטואוזים — גדולי הכנרים מפגניני עד מידורי" (2003) ו"מאסטרו — גדולי המנצחים בכל הזמנים" (2006).
בשנת 2000 התמנה דונביץ' לחבר במועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו. כיום הוא מתגורר עם רעייתו רותי במרכז תל אביב. בתו, שירה דונביץ', היא עורכת דין ופעילה למען זכויות אדם; ובנו, רוני דונביץ', הוא סופר שפירסם מותחנים רבי-מכר שבמרכזם איש מוסד בשם אלכס ברטל: "נרדף" (ידיעות ספרים, 2007), "לכודים" (ידיעות ספרים, 2008) ו"עמוק מבפנים" (כנרת, 2011).