בספר זה אברהם מלמד עוקב בפירוט אחר התפתחות מערכת הדימויים של האדם השחור (ה'כושי') בתרבות היהודית לדורותיה, החל בתקופת המקרא וכלה בראשית העת החדשה. בספרות המקראית מופיע דימוי הכושי כ'אחר' במהותו, אך לא בהכרה במשמעות שלילית. דמותו של האדם השחור כאחר האולטימטיבי מתגבשת לראשונה בספרות חז"ל: הוא בהמי ומכוער, אלים ושקוע בפריצות מינית, ולכן עבד בטבעו. כל התכונות הרעות שזוהו במחשבת חז"ל עם הגוי, התנקזו אל דמותו הדחויה של האדם השחור. במפגש שבין ספרות חז"ל ובין התרבות האסלאמית בימי - הביניים מוסיף דימוי זה להתגבש ולהתעצם בסוגות השונות של הספרות היהודית המופיעות בתקופה זו: הלכה ומדרש, מדע ופילוסופיה, ספרות מסעות, ספרות יפה ושירה. גם בראשית העת החדשה, בעקבות הגילויים הגיאוגראפיים הגדולים באפריקה ובאמריקה, אנו מוצאים ביטויים מובהקים למפגש המחודש עם השחורים האפריקנים בספרות היהודית של התקופה, ואלה נותנים לגיטימציה הלכתית ותיאולוגית לעמדה הנורמטיבית שטענה לעבדותו הטבעית של האדם השחור. אפיונים אלה משתקפים גם בתיאורים האיקונוגראפיים הראשונים של האדם השחור בתרבות היהודית, כמו בפרט המופיע בעטיפה הקדמית של ספר זה. אכרהם מלמד הוא פרופסור למחשבת ישראל בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה. פירסם עשרות מחקרים העוסקים בהיבטים שונים של המחשבה היהודית בימי - הביניים ובראשית העת החדשה, במיוחד בתחומי המחשבה המדינית, וההיסטוריה הרעיונית והתרבותית....

הפולמוס בין אחרונים וראשונים והתפתחותו במחשבה היהודית של ימי הביניים וראשית העת החדשה - מרס"ג (המאה ה10 - ) ועד שפינוזה (המאה ה17 - ) - נפרס לפנינו בספר זה. המחבר מתמקד בדרך התמודדותם של האחרונים עם סמכות הראשונים, והוא מתעד בפירוט את מערכת הטיעונים הפילוסופיים והתאולוגיים שהם פיתחו כדי להצדיק את חופש הביקורת הפילוסופית והמדעית שלהם. התיעוד משולב בדיונים בנושא בספרות המקראית ובספרות חז"ל מזה, ובבחינת השפעות התרבות האסלאמית והנוצרית, מזה. מן הספר עולה המסקנה כי שורשיה של תורת הקדמה המדעית, הנתפסת כמאפיינת את תקופת ההשכלה, נטועים עמוק במחשבת ימי הביניים. זהו המחקר המקיף הראשון המתעד תופעה זו - שעד כה נחקרה לגבי התרבות הנוצרית בתקופות אלה - בהיסטוריה של התרבות היהודית. אברהם מלמד הוא פרופסור למחשבת ישראל בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה. פרסם עשרות מחקרים העוסקים בהיבטים שונים של המחשבה היהודית בימי הביניים ובראשית העת החדשה, ובעיקר בתחומי המחשבה המדינית וההיסטוריה הרעיונית והתרבותית. מספריו: "היהפוך כושי עורו: האדם השחור כ'אחר' בתולדות התרבות היהודית" (חיפה 2002). ספר זה הופיע באחרונה באנגלית בשם: The Black in Jewish Culture - A History of the Other....

תולדותיו של המיתוס על המקור היהודי של החכמות והמדעים מראשיתו בתרבות ההלניסטית ועד ימינו נפרס בספר רקחות וטבחות, שהוא ההיסטוריה המקיפה הראשונה של נושא מרתק זה. המחבר עוקב אחר הופעתו של המיתוס לראשונה בתרבות ההלניסטית-הפגנית ובזו היהודית, דרך כתבי אבות הכנסייה בתרבות הביניימית הנוצרית, ובזו האסלאמית והיהודית, בתקופת הרנסנס, בראשית העת החדשה ובתקופת ההשכלה הכללית והיהודית ועד ימינו. בספר נפרסים הסיפורים והמסורות הכרוכים במיתוס על המקור היהודי של החכמות והמדעים, ונבחנת שלשלת הקבלה וההעברה שלהם בין הדורות ובין ארבע תרבויות: ההלניסטית-פגנית, היהודית, הנוצרית והאסלאמית. נבדקים המניעים שהביאו ליצירת הסיפורים והמסורות השונות של מיתוס זה והמטרות שהוא שימש - וביניהן ההצדקה ללימוד `חכמות כלליות`, `חיצוניות` או `יווניות` על ידי המשכיל היהודי. מש`מוכיחים` כי מקורו של כל הידע הפילוסופי והמדעי בתורה, הרי לימודם הופך להיות חלק בלתי נפרד של מצוות תלמוד תורה, בחינת השבת אבדה או גנבה. גם באסלאם ובנצרות שימש המיתוס לצרכים תאולוגיים אפולוגטיים. ולמרות שמתקופת הרנסנס החלו מערערים על תוקפו של מיתוס זה, ותופעה זו הגיעה לשיאה בהשכלה היהודית, הוא מעולם לא איבד את קסמו, ויש לו ביטויים שונים בתרבות היהודית והישראלית עד עצם היום הזה. ...

ב"מורה נבוכים" לרמב"ם מופיע משל אשר מתאר ילד שגדל באי בודד ומגיע בו להכרה מדעית. המעקב אחר מקורו של משל זה ומשמעותו הביא את המחבר לגילוי מסורת שלמה של סיפורי אי בודד שהופיעו במחשבה ובספרות היהודית – החל בספרות היהודית ההלניסטית, במחשבה היהודית הימי-ביניימית, ובזו של ראשית העת החדשה.   מסורות אלה מבטאות את המפגש הטעון בין המרחב הגיאו-פוליטי האידיאלי להשגת השלמות האנושית בתרבות היהודית (גן העדן, הפרדס של חז"ל, המדבר, המערה, ההר הגבוה), לבין המקום האידיאלי בתרבות היוונית (האי הבודד). בשעה שהמלומדים היהודיים נפגשו במסורות היווניות של האי הבודד – ובימי הביניים בתיווך אסלאמי – הם שילבו בדרכים שונות בין המוטיבים העבריים והיווניים של המקום הגיאו-פוליטי האידיאלי.   המעקב אחר הופעתם של סיפורים ומסורות אלה, גלגולי הנוסח וההשפעה שלהם מהווה מקרה בוחן אשר מדגים היטב את הדרכים שבהם התמודדו מלומדים יהודיים לאורך הדורות עם המפגש הטעון בתרבויות הגמוניות; הוא מציג את האופן שבו התמודדו איתו בדרך של שילוב השפעות ללא ביטול עצמי. סיפורים אלה הם בבחינת תרומה יהודית צנועה לסוגה הספרותית של סיפורי האי הבודד – החל בהסיודוס ואפלטון שראו באי הבודד את מקום ההתבודדות האידיאלי של הפילוסוף, וכלה ב"רובינזון קרוזו" של דפו ובספרות הפוליטית של האוטופיה שלא במקרה מיקמה את החברה האידיאלית על אי בודד דווקא.    אברהם מלמד הוא פרופסור למחשבת ישראל בחוג לתולדות ישראל וראש הקתדרה ע"ש וולפסון לחקר המורשת ההגותית היהודית באוניברסיטת חיפה. מספריו האחרונים: "רקחות וטבחות: המיתוס על המקור היהודי של החכמות", 2010; "אחותן הקטנה של החכמות: המחשבה המדינית היהודית בימי-הביניים", 2011; Wisdom's Little Sister: Studies in Medieval and Renaissance Jewish Political Philosophy, 2011....

הספר דת: מחוק לאמונה דן בהתפתחות והשתנות המשמעויות שהוטענו במילה הפרסית במקורה 'דת', שחדרה לראשונה לשפה העברית במגילת אסתר. לאורך תקופות ארוכות היה במילה זו שימוש שולי למדי, למשל בתלמוד הבבלי. רק עם ימי הביניים הפך מינוח זה להיות פופולרי, אך הוא שינה משמעות לאורך התקופות. בספרות העברית של ימי הביניים הוא סימן בדרך כלל 'חוק' במשמעו הכולל, כל חוק, לא רק החוק האלוהי אלא גם החוק האנושי. הייתה זו מילה נרדפת ל'תורה' ו'נימוס'; כולם סימנו חוק כפשוטו, על תת הסוגים שלו. באחרית ימי הביניים אף הופיעה הטענה הרדיקלית כי המילה 'דת' מסמנת אך ורק חוק אנושי, ולכן אין זה מן הראוי לעשות בה שימוש כדי לסמן את החוק האלוהי. עם ראשית העת החדשה החלה המשמעות בה שימשה מילה זו להשתנות, זאת בהשפעת המשמעות הנוצרית החדשה שהוטענה במילה הלטינית religio שהפכה להיות ה- religion המודרני. תהליך זה מגיע לשיאו בתקופת ההשכלה כאשר המילה העברית 'דת' מסמנת מעתה religion- , ומשנה משמעות מחוק לאמונה. זו המשמעות המודרנית של מילה זו. משמעותה המקורית כ'חוק' נעלמת והולכת, והמילים 'דת' 'תורה' ו'נימוס', שהיו עד כה מילים נרדפות, מקבלות כל אחת משמעות שונה והולכות לדרכן הנפרדת. התפתחות לשונית זו באה היטב לידי ביטוי במילונאות המודרנית. בתקופתנו מקבלת המילה 'דת' משמעות אמורפית יותר ויותר והיא משמשת לתיאור כל תפיסת עולם מחייבת, גם כזו שאין לה שום הקשר תיאולוגי. שינויי המשמעות של המילה 'דת' לאורך ההיסטוריה, הנסקרים בספר זה, מדגימים היטב את השינוי המשמעותי שעברה היהדות המודרנית מדת המתבססת על חוק לדת המתבססת על אמונה. אברהם מלמד הוא פרופסור (אמריטוס) למחשבת ישראל בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה. פרסם עד כה שמונה ספרים, ועשרות רבות של מאמרים המתמקדים בהיסטוריה תרבותית ורעיונית, ומחשבה מדינית יהודית בימי הביניים ובראשית העת החדשה. מספריו האחרונים: רקחות וטבחות: המיתוס על מקור החכמות (ירושלים, 2010); המחשבה המדינית היהודית בימי-הביניים (רעננה, 2011); על אי בודד (תל-אביב, 2012); Wisdom's Little Sister: Studies in Medieval and Renaissance Jewish Political Thought (Boston, 2012). ...