'אין לך אדם שהוא אי'?


פתח דבר


נקודת המוצא לכתיבת הספר הזה הייתה מחקר שערכתי על משמעותו ועל מקורותיו האפשריים של המשל הנודע על הילד באי הבודד, המשל שמביא הרמב"ם במורה נבוכים ב', י"ז, שאותו התחלתי לערוך לפני כמה וכמה שנים. במהלך העבודה על הנושא הזה נגלה לנגד עיניי מאגר מורכב של סיפורי אי בודד המופיעים בנוסחים שונים במחשבה היהודית של ימי הביניים ושל ראשית העת החדשה — לפני הרמב"ם ואחריו. העיון בהתפתחות מסורת זו ובגלגוליה סייע לי לשבץ את המשל של הרמב"ם בהקשר הפילוסופי והמדיני הנכון, וזאת על רקע המקורות היווניים והאסלאמיים שמתוכם התפתחה המסורת קודם שנקשרה אל תוכני ידע יהודיים מסוימים. הרפתקה זו של עיון במקורות משל הילד על האי התפתחה וגלשה למעקב אחר מערכת שלמה של מוטיבים וסיפורים הכרוכים במטפורה של האי הבודד בתולדות המחשבה והספרות היהודית ובמקבילותיה בספרות אומות העולם, עד תקופתנו ממש. אמנם המשל של הרמב"ם נשאר בבחינת נקודת המוצא של הספר שלפניכם, אבל הוא הפך להיות דוגמה אחת מני רבות למסורת ענפה זו.


המסורת הנידונה בספר זה היא התרומה היהודית הצנועה למסורת סיפורי האי הבודד, כפי שאלה התגלגלו מהתרבות היוונית אל הספרות הביניימית וממנה אל הנוסחים המודרניים הגדולים של הסוגה הזאת, שבאו לידי ביטוי עז בספרות הפופולרית ברובינזון קרוזו (Robinson Crusoe) לדניאל דפו (Defoe) ובספרות הפוליטית של האוטופיה נוסח תומס מור (More), פרנסיס בייקון (Bacon), ג'יימס הרינגטון (Harrington) ותומאזו קמפנלה (Campanella), שלא במקרה מיקמו את החברה האידיאלית שבנו בעיני רוחם על אי בודד דווקא.


בספר זה אעקוב אחר המוטציה היהודית של הסוגה הארכיטיפית הזאת. אבחן את התפתחותם של סיפורים אלה ואת גלגולי הנוסח והמשמעות שלהם כפי שהופיעו בתרבות היהודית של ימי הביניים וראשית העת החדשה, על רקע השפעת המקורות היווניים — בתיווך אסלאמי — שהועברו להקשר תרבותי אחר ומתוך כך גם רכשו משמעויות חדשות בשעה שהותאמו למסגרת הטקסטואלית היהודית. המעקב אחר תהליך זה יכול לשמש מקרה בוחן אופייני לדרכים שבהן התמודדה התרבות היהודית, כתרבות של מיעוט, במפגש הטעון שלה עם התרבויות ההגמוניות שבקרבן התקיימה בתקופות נתונות. הדבר מדגים היטב את הדרך שבה המחשבה היהודית קלטה רעיונות ומוטיבים, התאימה אותם לעולם המושגים שלה, שילבה מוטיבים שנלקטו ונקלטו מתרבויות אלה בתוך מאגר המוטיבים שלה ועשתה בהם מוטציה שהתאימה אותם לעולם המושגים שלה. במקרה בוחן זה ייבדק המפגש הטעון בין התפיסה היהודית המקורית של המקום הגיאו־פוליטי האידיאלי למימוש השלמות האנושית (גן עדן, הפרדס של חז"ל, המדבר, המערה, ההר הגבוה) ובין התפיסה היוונית השונה כל כך של אותו מקום אידיאלי (האי הבודד), כפי שזו התגלגלה לתרבות הביניימית ולזו של ראשית העת החדשה. המלומדים היהודים קלטו את המוטיב של האי הבודד, שהיה למוטיב ארכיטיפי בתרבות האסלאמית והנוצרית, והתאימו אותו להקשר התרבותי והרעיוני שלהם, למרות הזרות שלו לתמונת עולמם הגיאו־פוליטית המקורית. הם שילבו בו את המקום האידילי בתרבותם, והרכיבו בצורה זו את המוטיב היווני אל תוך עולם המושגים והמוטיבים שלהם. הדבר מדגים היטב את דרך ההתמודדות האופיינית של מלומדים יהודים לאורך הדורות עם התרבויות ההגמוניות הסובבות אותם: מצד אחד לא הסתגרות טוטלית ששללה כל מגע והשפעה חיצונית, ומצד אחר לא התבטלות עצמית שביטלה את תרבותם ואת מקורותיהם הטקסטואליים מפני ההשפעה החיצונית — אלא שילוב ההשפעות החיצוניות אל תוך מערכי תרבותם, לעתים קרובות באופן שלא נודע כי באו אל קרבם. העובדה שסיפורים אלה, שהתגלגלו מהספרות היוונית דרך התיווך האסלאמי אל תוך המחשבה והספרות היהודית הביניימית, נקלטו בראשית העת החדשה אל תוך ספרות המוסר, הספרות החסידית ונוסחים יידיים פופולריים של סיפורי האי הבודד ועברו עיבוד מהתרבות העילית לתרבות ההמון היהודית — עובדה זו מדגימה היטב את התהליך הזה ואת התופעה הזאת.


במסורת הביניימית משמשים סיפורי האי הבודד משל למצבו הקיומי של האדם, המצוי במאבק פנימי מתמיד בין התשוקה לסיפוק צרכים גשמיים מצד אחד ובין ההשגה השכלית מהצד האחר. הם מבטאים את אותו קונפליקט נצחי של הפילוסוף בין השאיפה להתבודד באי הבודד כדי להימלט מנזקה של החברה האנושית המושחתת, ובין הכמיהה, העזה לא פחות, להקים חברה אלטרנטיבית מושלמת על האי הבודד. שתי האפשרויות הניגודיות הללו, שהן בלבו של המתח הפנימי הטעון בסוגה ספרותית זו, יבואו היטב לידי ביטוי גם בנוסחים העבריים שלה, אם כי הדגש בסיפורים הוא בלי ספק על האידיאליזציה של ההתבודדות. מצב ההתבודדות הגשמית באי הבודד מסמן את התנתקותו של הקדוש, הנזיר או הפילוסוף מחיי החומר והתבודדותו עם נפשו המשכלת. המשורר האנגלי בן המאה ה-17, ג'ון דאן (Donne) טבע בזמנו את האמרה המפורסמת, "אין לך אדם שהוא אי העומד בפני עצמו; כל אדם הוא קטע מהיבשת, חלק מהשלם",1 ובכך הוא מבטא את הצורך האנושי הקיומי בחברת הזולת. ואף על פי כן, למרות המודעות לצורך הקיומי הזה, עובדה היא כי מוטיב הקיום על האי הבודד מוסיף לגרות את הדמיון האנושי, והוא בא היטב לידי ביטוי בסיפורי האי הבודד שייבחנו בספר זה.


אכן עד היום יש למוטיב ותיק זה שרידים עקשניים בתרבות העממית. אף שאמצעי התחבורה המודרניים צמצמו את המרחקים וביטלו לכאורה את עצם האפשרות הריאלית לקיומו של "אי בודד", מוטיב זה עודנו מפרנס חברות תיירות הבונות עליו ומציעות לתייר התמים לממש את הפנטזיה הפרועה שלו (עם עוד כמה אלפי תיירים תמימים כמוהו) על "אי בודד", כמו איי יוון, הוואי או בהאמה, הנמצאים היום במרחק דקות ספורות של טיסה מן היבשת.2 כך גם בהצעות נדל"ניות אטרקטיביות לרכישת אי בודד אי־שם. לאחרונה החלו אפילו לבנות איים מלאכותיים בדובאיי, שנועדו לממש את הפנטזיות הפרועות של בעלי ממון להיות בעליו של אי בודד, או ליתר דיוק פיקציה של אי בודד, כזה שהוא מעשה ידי אדם, המכיל את כל המותרות והשירותים שאנשים כאלה נדרשים להם, שהרי הם לא ישרדו באי הבודד האותנטי, שתנאי החיים הטבעיים וההסתפקות במועט נגזרים מעצם מהותו. לאחרונה נודע שה"איים" החלו לשקוע במים. זה גורלן של פנטזיות כאלה.


נוכחותו הנמשכת של מוטיב האי הבודד באה היטב לידי ביטוי גם בשאלה ההיפותטית הפופולרית עדיין בתרבות העממית: את מי — או מה — היית לוקח אתך לאי הבודד?3 אכן, לאחרונה הופיעה בעיתון הארץ מודעה גדולה ששולט בה צבע כחול של שמים ומים, ובאמצעיתה אי קטן, בודד וירוק, בהתאם למיטב הסטריאוטיפים שכמותם נרבה למצוא בהמשך (פריט 1). על פני התצלום נראה כיתוב בולט בצבע לבן, בזו הלשון: "איזה אלף ספרים הייתם לוקחים אתכם לאי בודד?" מודעה זו היא פרסומת לקורא הספרים האלקטרוני החדש "עברית" (evrit), שיכול לכלול אלף ספרים בעברית, והוא קטן ודחוס ואין כמוהו ציוד חיוני ויעיל על האי הבודד. נשאלת כמובן השאלה כיצד יהיה אפשר להטעין אותו מחדש בשהייה ממושכת על האי. מהשאלה הזאת התעלמו מנסחי המודעה, שהרי היא דווקא מסבה את תשומת הלב לבעייתיות בשימוש בתחליף אלקטרוני מסוג זה לספר המודפס, ומדגימה היטב דווקא את קשיי הקיום על האי הבודד. אולי אי־אפשר לסחוב אלף ספרים לאי בודד, אבל גם לא צריך להטעין אותם שוב ושוב מחדש. אולי על רקע זה פורסם לאחרונה במוסף הארץ (14.1.2011) משאל שבו נשאלו אנשי רוח שונים אילו חמישה ספרים יבחרו לקחת לאי בודד. כך גם במדור קבוע המופיע בערוץ המוזיקה הקלאסית "מצו" (Mezzo), שבו נשאלים מוזיקאים אילו יצירות יבחרו לקחת אתם לאי בודד. תופעה זו באה לידי ביטוי גם בהרבה מאוד קריקטורות שיוצריהן בוחרים דווקא במצב האי הבודד כדי להתבונן בבדיחות הדעת ובצורה מזוקקת במצב האנושי (ראו למשל פריט 2).4


לא במקרה שרד דווקא המוטיב הזה, המשומש היטב, מאחר שהוא מדגים בצורה הציורית ביותר מה קורה כשהאפשרויות העומדות לפני האדם מצטמצמות למינימום, והוא נאלץ להחליט מהם סדרי העדיפות האמיתיים שלו. למלומד הביניימי לא היו ספקות בשאלה זו. הוא היה נוטל עמו לאי הבודד את נפשו המשכלת, את ארגז הספרים שלו ואת רעיו הפילוסופים, מתי המעט.5


פרק א


הרמב"ם: 'באי בודד'


בדיונו בתורת הבריאה במורה נבוכים ב', י"ז, הרמב"ם מביא משל על ילד שגדל באי בודד. משל זה נועד להדגים את טיעונו כי אי־אפשר להקיש מסדר הדברים לאחר הבריאה על אופי הבריאה עצמה. המשל שמביא הרמב"ם הוא כדלקמן:


הנח על פי המשל שהמשלנו, שנולד אדם שלם מאוד בטבעו־שמלידה. אמו מתה אחרי שהיניקה אותו במשך מספר חודשים; וגברים בלבד השלימו את חינוכו של נולד זה באי בודד עד שהגיע לבגרות, השכיל ורכש דעת, מבלי שראה מימיו אישה או נקבה מנקבות שאר בעלי החיים. והנה הוא שאל איש מבין אלה שהיו עמו: "כיצד הגענו לידי מציאות ובאיזה אופן נוצרנו?" הנשאל ענה לו: "כל פרט מבינינו התהווה בבטן פרט ממיננו, נקבה, בצורה כזאת. כל פרט מבינינו היה קטן בגופו בתוך הבטן, נע, ניזון, צומח קמעה קמעה, בהיותו חי, עד שהוא מגיע בגודלו לגבול מסוים. אז נפתח לו פתח בתחתית הגוף, ממנו הוא מגיח ויוצא. והוא ממשיך לצמוח אחרי כן עד שהוא נעשה כפי שאתה רואה אותנו". אותו נולד יתום ישאל בהכרח ויאמר: "ואותו אחד מבינינו — האם בשעה שהיה קטן בבטן, נע וצומח, היה אוכל, שותה, נושם בפיו ובאפו ומוציא רעי [=צואה]?" ואז יאמרו לו: "לא". אזי ימהר, בלי ספק, לחשוב זאת לשקר ויבנה הוכחה שכל הדברים האמיתיים האלה נמנעים, מתוך שהוא מקיש מן הנמצא השלם הקבוע, ויאמר: "כאשר מונעים מכל פרט מבינינו לנשום חלק של שעה — הוא מת ותנועותיו פוסקות. כיצד ניתן אפוא להעלות על הדעת שפרט מבינינו יהיה בתוך מכל אטום המקיף אותו, בתוך חללו של גוף, במשך חודשים, והוא חי ומתנועע? בעוד שאילו אחד מבינינו היה בולע ציפור היא הייתה מתה מיד עם הגיעה לקיבה, כל שכן לבטן התחתונה. כל אחד מבינינו, אם לא יאכל מזון בפיו ולא ישתה מים, ימות, בלי ספק, כעבור ימים ספורים. כיצד אפוא יישאר אותו פרט חי במשך חודשים בלי אכילה ושתייה? כל אדם האוכל ואינו מפריש רעי ימות כעבור ימים ספורים מתוך כאבים חזקים ביותר. כיצד אפוא שהה זה במשך חודשים מבלי להפריש רעי? לו נקבו את בטנו של אחד מאתנו היה מת כעבור כמה ימים. כיצד אפוא טוענים שטבורו של אותו עובר היה פתוח? וכיצד אינו פותח את עיניו ואינו פורש את כפיו ופושט את רגליו, בה בשעה שכל אבריו שלמים ואין בהם מום, כפי שטענתם". כך ימשיך את ההיקש כולו שאי־אפשר כלל שהאדם ייווצר באופן זה.6


מה שמעניין אותנו כאן אינו התפקיד שמשמש משל זה בתורת הבריאה של הרמב"ם, אלא שאלת מקורו האפשרי במסורות של סיפורי האי הבודד, ומתוך כך גם משמעותו מבחינת תורת המדינה של הרמב"ם.


ההנחה המתודולוגית של דיוננו כאן היא שכל הפרטים המופיעים בטקסט נתון לעולם אינם סתמיים ומקריים, ויש בהם תמיד כוונה ומשמעות, גם אם לעתים היא אולי אינה מודעת למחבר עצמו, קל וחומר כאשר ברור מהקשר הדברים שלמחבר הייתה כוונה מודעת. כל מה שאדם עושה, אומר וכותב יש לו משמעות. על כן בכוחנו לנסות ולפענח משמעות זו מתוך קריאה רגישה של כל הפרטים המופיעים בטקסט בהקשרו הנתון, מתוך התייחסות למכלול ההגות, עולם המושגים והדימויים של המחבר, והמערכת התרבותית־ההיסטורית שהיה פעיל בה. בדרך זו אפשר לנסות ולאתר את מכלול המשמעויות — המודעות והבלתי מודעות — הטבועות בטקסט, ועם זאת להיזהר מלייחס לו משמעות שאין בו. הנחה זו נכונה בפרט כשהדברים אמורים ברמב"ם, שהבהיר לנו היטב בהקדמה למורה נבוכים ובמקומות אחרים בכתביו כי בכל קטע, משפט ומילה בדבריו יש משמעות מודעת ומכוונת: "שכן בספר זה אין הדברים אמורים בצורה מקרית אלא בדיוק רב, בקפדנות מופלגת וזהירות מפני פגימה בהבהרת בעיות סבוכות. לא נאמר בו שום דבר שלא במקומו אלא להבהרת משהו במקומו".7 והוא גם הבהיר כי יש קשר מהותי והשלכות הדדיות בין חלקי הטקסט השונים: "פרש את פרקיו זה לפי זה".8 מתוך היכרותינו עם כתבי הרמב"ם, אין שום סיבה להניח שלא היה נאה דורש ונאה מקיים גם באשר למשמעויותיו של המשל הזה. עם זאת, מן הסתם אירע לפעמים שאפילו הוא הושפע מרעיונות מסוימים, השתמש בדימויים או ביטא עמדות כלשהן שלא ביודעין. והלא גם הרמב"ם היה ככל האדם. אלא שגם באלה יש משמעות, גם אם אינה מודעת, שאפשר, ואף מן הראוי לנסות ולפענחה בהתאם להנחות המתודולוגיות שצוינו לעיל.


לשם כך עלינו לבדוק בראש ובראשונה את המרכיבים הספרותיים והעלילתיים של משל האי הבודד. מדובר כאן בילד9 שנולד עם תכונות נפשיות ושכליות מושלמות הטבועות בו (כאמל אל פטרה).10 אין הרמב"ם נותן לנו שום חומר רקע על מקום לידתו ונסיבותיה או על זהות הוריו. הדבר היה מיותר מבחינת מטרתו של המשל. מתוך הקשרו של הסיפור ברור שלא נולד באותו אי, אלא הובא אליו לאחר שאמו הניקתהו במשך חודשים אחדים במקום שבו נולד, ואז מתה. רק אז הובא "אותו נולד יתום"11 לאי בודד על ידי איש — או אנשים,12 ושם גידלו וחינכו אותו (האיש או האנשים), עד שהגיע להשגה שכלית. בהתאם לנמשל הקוסמוגוני ברור שמדובר כאן בהשגה מדעית אריסטוטלית, שחלותה מוגבלת לעולם שמתחת לירח, במצבו לאחר הבריאה. זו תהיה גם הסיבה לטעות הגורלית שטעה אותו איש בסופו של המשל, אף על פי ש"השכיל ורכש דעת" (ועקל ועלם).13 מוטיב זה של ילד שאובד על אי בודד הוא ארכיטיפי, והוא משמש בסיפורי אי בודד עד תקופתנו ממש, בייחוד בספרות ילדים, כמו שניווכח בהמשך.


חשוב להדגיש שאין כאן סתם אי, אלא באי בודד; "אי נגזר" בתרגום אבן תבון ("ג'זירה מנקטעה" במקור הערבי).14 לא במקרה, ובאופן מתוחכם, תרגם אבן תבון את "מנקטעה" הערבי ל"נגזר" בעברית. כך שימר את הצליל הפונטי של המילה ג'זירה, שפירושה בערבית אי, והשתמש בה לצורך תיאור ייחודו של אותו אי, כדי להדגיש עד כמה הוא רחוק ומבודד. הסימן הלשוני המסמן את האי בשפה הערבית מסמן עתה את בדידותו ואת ניתוקו בשפה העברית, ומה גם שהביטוי "אי נגזר" יוצר אסוציאציה למינוח המקראי "ארץ גזרה" (ויקרא ט"ז, 22), שאליה נשלח השעיר הנושא את עוונותיהם של בני האדם. לימים זוהה ביטוי זה עם כל מקום מרוחק ומנותק שאליו נשלחו עבריינים למיניהם, ובימינו הוא משמש אף במשמעות של מצוקות הקיום. ארץ הגזרה מזוהה במקור המקראי עם המדבר, ואילו כאן היא עוברת אל האי הבודד. ואכן בהמשך נמצא דוגמאות רבות להסבה זו של מקום ההתבודדות האידיאלי מן המדבר אל האי הבודד. ההדגשה של בדידות האי אינה מקרית. יש לה חשיבות מבחינת המסר של המשל, והיא אופיינית לכל המסורת של המוטיב הזה, כפי שנראה להלן.


חשוב גם לשים לב שמדובר כאן על חברת גברים בלבד. האם, האישה היחידה המופיעה במשל, נעלמת מיד בראשיתו, לאחר שסיימה למלא את תפקידה הביולוגי — היריון, הולדה והנקה, שהם תכלית קיומה של האישה בהתאם למשל הזה. משום כך הנער אינו זוכר אותה, כמובן, ואינו מודע כלל לקיומה, או לקיומן של נשים בכלל, וגם לא לתכלית קיומן. מאחר שחי בחברת גברים טהורה לא ראה הנער אישה מימיו, וגם לא נקבה של בעל חיים אחר. אמנם נזכרת ציפור בסיפור, והנער יודע על אורחות חייה ועל השימוש שנעשה בה למזון, אך אין הוא יודע דבר על דרכי הרבייה שלה. מאחר שלא ידע דבר על ההבדל בין זכר לנקבה במין האנושי, ודאי גם לא היה מודע לכך בקרב הציפורים. עצם הופעת הציפור במשל אינה מקרית. טבעי וצפוי היה להזכיר ציפורים בסיפורים על אי בודד, ואכן בהמשך נמצא עוד דוגמאות להופעת המוטיב הזה.


בגלל אי־ידיעה זו הנער שואל את האיש (או את אחד האנשים) שעמו כיצד וממה הם התהוו. האיש נותן לו הסבר אמבריולוגי מפורט על שלבי היווצרות העובר והתפתחותו בבטן הנקבה, עד שהוא יוצא ממנה דרך פתח שבתחתית הגוף ואז מוסיף לגדול ולהתפתח עד שיגיע לאותה צורה ולאותם ממדים כמו שניהם. אז יהיה הנער חייב לשאול אם העובר בבטן אמו נושם, אוכל, שותה ומפריש צואה, והוא מקבל תשובה שלילית. בעקבות זאת יכחיש הנער בהכרח את הדברים ויטען כי הם נמנעי המציאות. שהרי מתוך התבוננות בסדר הדברים כמו שהוא מכיר אותם, לא ייתכן להניח שאדם או בעל חיים אחר יוכל להתקיים, ולו לזמן קצר, בתוך חלל סגור, בלי תנועה, נשימה, אכילה ושתייה; קל וחומר לזמן כה ארוך.15 מסקנתו היא אפוא כי התיאור שנתן לו איש שיחו על דרך התהוות האדם כוזב לחלוטין. כאן מסיים הרמב"ם את המשל ועובר לדיון במסר שלו. מהמסר מתבררת לנו סיבת טעותו של אותו נער, אף על פי שידע והשכיל. מאותה הסיבה שבגללה טעו המתיימרים ללכת בדרכו של אריסטו כאשר הקישו מסדר הדברים לאחר הבריאה על מהותה של הבריאה עצמה, כך טעה גם הנער כאשר הקיש מדרך קיומו של האדם לאחר לידתו על תהליכי היווצרותו לפני כן.


הרמב"ם הקפיד להבהיר שמדובר כאן במשל (מ'תל), ולא בסיפור סתם. שלא כמו משלי הנבואה המקראיים, שאותם הוא מפענח במורה נבוכים, הרמב"ם מביא כאן משל עצמאי, שאותו הרכיב מחומרים ספרותיים שנאספו בידיו. הרמב"ם מביא די הרבה משלים עצמאיים במורה נבוכים. רוב משלי המלך, למשל (א, מ"ו;16 ג', נ"א), הם משלים מהסוג הזה. עם זאת, בהתחשב ברציונל הכולל של כתיבת המורה ובשיטת ההצפנה שלו, המנסה לחקות ביודעין את מה שהרמב"ם הבין כדרך ההצפנה האלוהית של הטקסט המקראי, כולל משלי הנבואה, אפשר לשער שתיתכן לפחות הקבלה מסוימת בין דרך חיבור המשל העצמאי של הרמב"ם ובין האופן שבו תפס את המשל המקראי לסוגיו, תפיסה שבאה לידי ביטוי בהקדמה הכללית למורה נבוכים.17


אם השערה זו נכונה, אפשר להקביל את המשל הזה למשל הנבואי מהסוג השני שהרמב"ם מציין, הוא משל סיפורי שיש לו מסר כללי, או מסר שמסתתר בחלק ממנו בלבד, ובו לא לכל פרטי הסיפור יש בהכרח משמעות ישירה בנמשל. מבחינת האמצעי הדידקטי שהמשל מעמיד כאן בהקשר של שאלת הבריאה, נראה שהמדובר במשל מהסוג הזה. לא פרטי הסיפור הם החשובים מבחינתו של הרמב"ם, אלא מסקנותיו. לעומת זאת מבחינת ההקשר המדיני של המשל, אנו יכולים לראות בו משל מן הסוג הראשון, שבו לכל פרטי הסיפור יש משמעות. עצם העובדה שהרמב"ם עצמו הקפיד, כאמור, לכנות את הסיפור הזה בשם הטכני "משל", שיש לו לשיטתו לפחות שני רובדי משמעות, גלוי ונסתר, מאפשרת לנו לנסות ולחלץ מתוכו גם את המשמעות המדינית הנסתרת, אפילו נניח שהרמב"ם לא התכוון אליה באופן מודע. אם המשמעות הנסתרת שנמצא במשל הזה אכן תהייה תואמת להשקפתו המדינית של הרמב"ם כמו שזו באה לידי ביטוי במקומות אחרים במורה נבוכים ובכתביו האחרים, וגם בהיסטוריה של סיפורי האי הבודד בכלל — עד תקופתו ובתקופתו — כפי שזו תתפענח להלן, יחזק הדבר את הלגיטימיות של הפירוש הזה, גם אם נניח שההתכוונות אליו כאן לא הייתה מודעת.