ב1974- פירסם דידייה אנזייה בכתב-העת החדש לפסיכואנליזה מאמר תחת הכותרת ה’אני-עור’,שהשלכותיו על העולם האקדמי והקליני היו מכריעות. ב1985- יצא לאור, תחת אותה כותרת, ספר שבו הציג הכותב את מכלול מחקריו והציע תיאוריה מקיפה של פונקציות ה’אני-עור’.
ב1995- ראתה אור בצרפת מהדורה חדשה, משופרת ומורחבת לספר זה, שתרגומה מוצע עתה לקהל קוראי העברית.

העור הוא מעטפת הגוף, בדומה ל’אני’, השואף לעטוף את מנגנון הנפש. מנקודת מבט זו, המבנים והפונקציות של העור, יש בהם כדי לספק לפסיכואנליטיקאים ולפסיכולוגים הקבלות מפרות, אשר ידריכו אותם במחשבתם ובפיתוח הטכניקות שלהם.

ה’אני-עור’ מתגלה כמושג אופרטיבי, המבהיר כיצד נשען ה’אני’ על העור ומצביע על הקבלה בין הפונקציות של ה’אני’ לאלה של מעטפת הגוף (לתחום, להכיל, לארגן).
ההנחה כי ה’אני’, כמו העור, בנוי כשטח מגע, מאפשרת להעשיר מושגים כמו גבול, תחום, מכיל, בפרספקטיבה פסיכואנליטית.

כמו כן, עושרו המושגי של ה’אני-עור’ מאפשר לתפוש טוב יותר מציאות קלינית מורכבת: הכותב מראה כי מלבד הקשר בין מחלות עור להפרעות נפשיות, השקעת-יתר או חסר בפונקציה זו או אחרת של ה’אני-עור’ מאפשרים להבין בין היתר שם את המאזוכיזם הפרוורטי, את הגרעין ההיסטרי שבנוירוזה, או את ההבחנה בין אישיות נרקיסיסטית למצבים גבוליים.


דידייה אנזייה כיהן במשרת פרופסור באוניברסיטת ננטר, פריס X.
הוא היה חבר באגודה הפסיכואנליטית של צרפת, ושימש בה בתפקיד סגן-נשיא. הלך לעולמו ב1999-.


לספר מצורף פתח דבר מאת אבלין סשו, מרצה באוניברסיטת רנה דקארט, פריס V, וחברה באגודה הפסיכואנליטית של צרפת.

שם הספר
פרנסיס בייקון - או דיוקנו של האדם המרוקן מאנושיותו
פרנסיס בייקון או דיוקנו של האדם המרוקן מאנושיותו