“גד תמיד תהה אם עצב ותסכול יכולים להיות טמונים בטקסט שנכתב בנימה מבודחת. אילו יכול היה לקרוא את הסקירה הזו, לבטח היה מחייך חיוך עקום ועגום. אבל הוא לא יכול לקרוא. לא עוד.
גד לקח עמו את הספר הזה לקריאה על הספסל בגן הציבורי, ספר קליל וחביב שקרא יותר מפעם אחת, אך תמיד שמח לחזור ולקרוא קטעים ממנו. במיוחד אהב את הצמדים הנושאים עמם כפל משמעות, כל אחד מהם שיר הלל ליופייה של השפה העברית ולעושרן של מכ”
