בארבעים שנותיה הראשונות של המדינה הופקד ניהול המערכת הפיננסית במשק הישראלי בידיו של שר האוצר. לצדו עמדו הארגונים היציגים של העובדים והמעסיקים, בנק ישראל, הבנקים המסחריים ורשות ניירות ערך. השר קבע בעזרתם את תנאי החיסכון והאשראי, את הכללים בשוק ההון, את הפיקוח על מטבע חוץ ואת שער החליפין. הוא עסק בניהול פרטני: נטל תחת חסותו ביצוע פרויקטים לאומיים, יזם עסקות עם משקיעים מקומיים וזרים, סגר הסכמי שכר ותוספת יוקר ארציים וקבע את מחיריהם של מוצרים ושירותים. אולם הניהול הריכוזי של המשק לא עמד במבחן הזמן. הצמיחה נעצרה, האבטלה גאתה, האינפלציה תפחה, והמחסור במט"ח היה נושא קבוע על סדר היום. ממשלות ישראל, ימין ושמאל, הכירו בצורך לשנות כיוון והחלה תקופה חדשה. חומות המכס הורדו, מפעלים עסקיים הופרטו, הכוונת האשראי חוסלה, הפיקוח על מט"ח בוטל, שער החליפין הפך נייד והחיסכון הועתק ממימון התקציב למסגרת השוק. במקביל אימצו הממשלות משמעת תקציבית כדי לצמצם את החוב הממשלתי הכבד, ובנק ישראל החל לפעול להורדת האינפלציה במגמה להשיג יציבות מחירים. כך נוצרה התשתית שאפשרה את מיצוי פוטנציאל הצמיחה של המשק באמצעות המגזר העסקי, במבנה היכול לעמוד בתחרות בין-לאומית. נגד הזרם הוא סיפורו של תהליך המודרניזציה של המערכת הפיננסית - כחלק ממהפכת הניהול של המשק הישראלי - מפי מי שהוביל והיה שותף פעיל לתכנון ולביצוע השינויים המבניים הרבים שנדרשו כדי לבזר את הרכזי קבלת ההחלטות במשק הישראלי. ד"ר דוד קליין הגיע לבנק ישראל בתפר בין שתי התקופות, לאחר ששימש בתפקידים בכירים באגף התקציבים במשרד האוצר, בקרן המטבע הבין-לאומית ובבנק לאומי. בשנים 2005-1987 פעל בבנק ישראל - תחילה כמנהל בכיר ולאחר מכן כנגיד השביעי של הבנק. במהלך תקופה זו התחלפו תשע ממשלות, שישה ראשי ממשלה ועשרה שרי אוצר....

דוד קליין, הנגיד השביעי של בנק ישראל, מסכם את חייו: מדירת המרתף בשכונת פלורנטין בתל אביב, שבה גדל בשנותיו הראשונות, דרך חינוכו בבתי ספר דתיים, עזרתו להוריו בבית הדפוס של אבא, שירותו הצבאי בחטיבת גבעתי עם חיילים מ"ישראל השנייה" ולימודיו באוניברסיטה בירושלים, תוך שהוא מקיים את עצמו מעבודות מזדמנות. את הכשרתו המקצועית ככלכלן רכש באגף התקציבים במשרד האוצר, בקרן המטבע הבינלאומית בארצות הברית ובתפקידי ניהול בכירים בבנק לאומי. את שירותו בבנק ישראל, שנמשך 17 שנה מ‑1987, תחילה כמנהל בכיר ובהמשך כנגיד, הקדיש לניהול שינויים שמטרתם לעצב את הריבית כמכשיר אפקטיבי של המדיניות המוניטרית, כמקובל במדינות המפותחות. בין שינויים אלה אפשר למנות את ביטול הפיקוח על מטבע חוץ, מעבר משער חליפין מנוהל לשער חליפין נייד, ביטול האשראי המוכוון, העברת הסמכות להנפקת המק"מ משר האוצר לנגיד, הורדת חובת הנזילות על פיקדונות משיעורים אסטרונומיים לשיעורים עסקיים תוך הפרטת ההצמדות והתאמת המערכת התפעולית של ריבית בנק ישראל להשפעה מחייבת על ריביות הבנקים. שינויים אלה הקנו לבנק ישראל עצמאות מלאה ואפשרו, לאחר עשרות שנים של אינפלציה, להשיג יציבות מחירים ושמירה עליה החל משנת 1999. בתוך כך נוצר גם הרקע למעבר המשק מגירעון לעודף בחשבון השוטף של מאזן התשלומים. בסופו מסכם הספר את הירושה שקיבל מקודמיו הנגיד העשירי, שהחל לכהן בשלהי 2018....