בארבעים שנותיה הראשונות של המדינה הופקד ניהול המערכת הפיננסית במשק הישראלי בידיו של שר האוצר. לצדו עמדו הארגונים היציגים של העובדים והמעסיקים, בנק ישראל, הבנקים המסחריים ורשות ניירות ערך. השר קבע בעזרתם את תנאי החיסכון והאשראי, את הכללים בשוק ההון, את הפיקוח על מטבע חוץ ואת שער החליפין. הוא עסק בניהול פרטני: נטל תחת חסותו ביצוע פרויקטים לאומיים, יזם עסקות עם משקיעים מקומיים וזרים, סגר הסכמי שכר ותוספת יוקר ארציים וקבע את מחיריהם של מוצרים ושירותים.
אולם הניהול הריכוזי של המשק לא עמד במבחן הזמן. הצמיחה נעצרה, האבטלה גאתה, האינפלציה תפחה, והמחסור במט"ח היה נושא קבוע על סדר היום. ממשלות ישראל, ימין ושמאל, הכירו בצורך לשנות כיוון והחלה תקופה חדשה. חומות המכס הורדו, מפעלים עסקיים הופרטו, הכוונת האשראי חוסלה, הפיקוח על מט"ח בוטל, שער החליפין הפך נייד והחיסכון הועתק ממימון התקציב למסגרת השוק. במקביל אימצו הממשלות משמעת תקציבית כדי לצמצם את החוב הממשלתי הכבד, ובנק ישראל החל לפעול להורדת האינפלציה במגמה להשיג יציבות מחירים. כך נוצרה התשתית שאפשרה את מיצוי פוטנציאל הצמיחה של המשק באמצעות המגזר העסקי, במבנה היכול לעמוד בתחרות בין-לאומית.
נגד הזרם הוא סיפורו של תהליך המודרניזציה של המערכת הפיננסית - כחלק ממהפכת הניהול של המשק הישראלי - מפי מי שהוביל והיה שותף פעיל לתכנון ולביצוע השינויים המבניים הרבים שנדרשו כדי לבזר את הרכזי קבלת ההחלטות במשק הישראלי.
ד"ר דוד קליין הגיע לבנק ישראל בתפר בין שתי התקופות, לאחר ששימש בתפקידים בכירים באגף התקציבים במשרד האוצר, בקרן המטבע הבין-לאומית ובבנק לאומי. בשנים 2005-1987 פעל בבנק ישראל - תחילה כמנהל בכיר ולאחר מכן כנגיד השביעי של הבנק. במהלך תקופה זו התחלפו תשע ממשלות, שישה ראשי ממשלה ועשרה שרי אוצר.