דוד קליין, הנגיד השביעי של בנק ישראל, מסכם את חייו: מדירת המרתף בשכונת פלורנטין בתל אביב, שבה גדל בשנותיו הראשונות, דרך חינוכו בבתי ספר דתיים, עזרתו להוריו בבית הדפוס של אבא, שירותו הצבאי בחטיבת גבעתי עם חיילים מ"ישראל השנייה" ולימודיו באוניברסיטה בירושלים, תוך שהוא מקיים את עצמו מעבודות מזדמנות. את הכשרתו המקצועית ככלכלן רכש באגף התקציבים במשרד האוצר, בקרן המטבע הבינלאומית בארצות הברית ובתפקידי ניהול בכירים בבנק לאומי.
את שירותו בבנק ישראל, שנמשך 17 שנה מ‑1987, תחילה כמנהל בכיר ובהמשך כנגיד, הקדיש לניהול שינויים שמטרתם לעצב את הריבית כמכשיר אפקטיבי של המדיניות המוניטרית, כמקובל במדינות המפותחות. בין שינויים אלה אפשר למנות את ביטול הפיקוח על מטבע חוץ, מעבר משער חליפין מנוהל לשער חליפין נייד, ביטול האשראי המוכוון, העברת הסמכות להנפקת המק"מ משר האוצר לנגיד, הורדת חובת הנזילות על פיקדונות משיעורים אסטרונומיים לשיעורים עסקיים תוך הפרטת ההצמדות והתאמת המערכת התפעולית של ריבית בנק ישראל להשפעה מחייבת על ריביות הבנקים. שינויים אלה הקנו לבנק ישראל עצמאות מלאה ואפשרו, לאחר עשרות שנים של אינפלציה, להשיג יציבות מחירים ושמירה עליה החל משנת 1999. בתוך כך נוצר גם הרקע למעבר המשק מגירעון לעודף בחשבון השוטף של מאזן התשלומים.
בסופו מסכם הספר את הירושה שקיבל מקודמיו הנגיד העשירי, שהחל לכהן בשלהי 2018.
