רנה ליטוין

רנה ליטוין

סופר


1.
2.
המסות הספרותיות בספר זה מייצגות את ריבוי פניו של הג`אנר, כמו גם את ריבוי פניה של המחברת, הרואה במסה, בין השאר, מסע בד` אמותיו של הכותב. בארבעת מדורי הספר ימצא הקורא דברים על נשים ויצירה (``חדר משלי``), על אמנות התרגום (``הטפיל הטוב``), על שפת השירה, הספרות היפה ועוד. כמו כן בספר עיונים בתופעות תרבותיות שונות, החל באצטקים של מקסיקו וכלה בתנועה הכנענית. המשותף לכולם הוא הטקסט השירי, שדרכו מתבטאה התרבות הייחודית. רנה ליטוין מוכרת לקורא העברי כמשוררת, מסאית ומתרגמת. ספר מסותיה הראשון על זנב של דג ונשמה בת-אלמוות יצא אף הוא בהוצאת הקיבוץ המאוחד....

3.
4.
5.
6.
במושבה הרוסית שבסין היא היתה בילדותה המוקדמת ג'וֹי, ואחותה הקטנה היתה אִינָה. "מעכשיו יקראו לאינה יוספה, ולך רינה", קבע הקונסול הישראלי בשנחאי. ההתחלה בארץ היתה אופטימית: "מעכשיו, כשאבא או אמא יפנו אלי ברוסית או באנגלית, לא אענה", כותבת רִנה בת העשר. "עכשיו אני ילדה אחרת, והשם שלי אחר. מתחתי קו ארוך ויש לי התחלה חדשה". אלא שההתחלה החדשה, למרות גאוותה של הילדה על שהארץ הזו שייכת לה, נסדקת עד מהרה. שכן, "הם" מתחילים להגיע, באוניות ובאווירונים, עם ארגזים, מזוודות וחבילות: כל קרובי המשפחה, דור המדבר, שיעברו כאן, וימשיכו הלאה בדרכיהם כאילו מטרת חייהם היא לנסוע לאנשהו – אבל יוסיפו לאכלס את הספר, עד סופו. לכולם זהויות מעורבבות, שסָפחו מכל תחנות חייהם. יוסל הוא אוסיָה, הוא דון חוֹסה, הוא ג'ו. והם כאילו גורפים בעקבותיהם חצי עולם. ועוד לפני שהם מגיעים ותופסים את החדרים והמטבח והמעברים, הם כבר קיימים בעיני רוחה של המספרת ובחלומותיה, לפי הסיפורים של אמה, סיפורים שבכל השנים הבאות עוד יתווספו להם שמועות וסיפורים משלימים או סותרים. בשלוש שנות נעורים מתרוקן הבית. נעדרת ממנו האם, המאושפזת בשל מחלה, ונעדר האב, בגלל מקומות העבודה המרוחקים שלו. וכך הופכים החיים לטקסט ולקול, להתכתבות באינספור מכתבים. אחר-כך יֵרדו ההורים והאחות לדרום-אמריקה, ורק המספרת, בגיל צבא, תישאר מאחור, "אצל בן-גוריון על החוף". את האנקדוטות והתמונות של המשפחה, הסוחפות את הספר, מפליאה ליטוין לספר בכישרון קומי ולירי. במקום בעלילות גדולות מתמקדת הפרוזה האוטוביוגרפית שלה באירועים כביכול-שוליים, בסיפור על ארון שלא נכנס בדלת, באפיזודה על כלב בשעור בלט. אבל כל האירועים הללו נושאים מאחוריהם, כשובל, ערך מוסף, את ההארה הנכונה, הפתאומית, של הרגע....

7.
'הייתי כאן' הוא ספר שמתנועע בין בדיון למציאות, בין עבר להווה, בין מקומות לבין רוחם של היוצרים שעודה תועה בהם, בין אתרים שספק הזינו יצירות ספרות, ספק ניזונו מהן. פוקנר, טולסטוי, לואיס קרול, לורקה, פושקין ומירוסלב הוליב - המשותף להם הוא בראש ובראשונה שכולם אהבות של רנה ליטוין, שתירגמה אותם ועסקה בהם. כאן היא נוסעת 'בעקבותיהם', אל הבתים שהתגוררו בהם, אל הנופים שחוו, אל האחוזות ואל הקברים, אל המוזיאונים המוקדשים לזכרם... והמסע המפורט, הנפעם לעתים, הוא גם מסע תוהה, אירוני; מסע שניבטת ממנו שוב ושוב הבעייתיות של 'הנסיעה - בעקבות'. ולכן, לא פחות מן השרידים ומן האתרים, חשובים בספר ההתרחשויות והדמויות מן ההווה. מורי - הדרך הזקנים (זן נדיר שהולך ונעלם) ; המעריצים הנאספים לכנס (וביניהם, למשל, המון יפנים תועים, עמוסים תיקים ומצלמות) ; ולעומתם כל הדמויות שהילתו של הסופר לא אומרת להם כלום ; ואפילו נעלי - הבית הנשמטות בלי הרף, שליטוין מטיילת בהן אצל טולסטוי. שוב ושוב יש בספר הפוגות שמזיזות אותנו הצידה, סצנות על גבול ההזוי, שהושקע בהן כישרון מרשים של כתיבה קומית, ודווקא הן חשובות לעיקר, כי ן מאירות אותו באורן החתרני. האתרים שליטוין מבקרת בהם, הסביבות, החפצים שהיא רואה, הם כביכול שרידים, טביעות של עקבות, סינקדוכות ומטונימיות יקרות - ערך להתרפק עליהן. אבל ליטוין יודעת היטב שמה שמחלץ את כל אלה מסתמיותם והופך אותם לחלק ממפה ערכית הוא רק המבט מן ההווה. כי המגע שיש ב'מסע - בעקבות' אינו עם 'הדבר - עצמו' האותנטי, אלא עם האותנטיות המדומה שערכיו של הצופה האצילו. כך הופך הספר להתמודדות מזוויות שונות עם עצם התופעה של 'זכרו של המשורר'. "זכרו של פושקין? וכי איזה זכר יש לו כאן? הנה הבית הזה הוא הזכר. הוא גר כאן עם האומנת שלו..." הסופר המת מצטרף על - כורחו לעולם הבדיה שיצר, חייו זוכים בחשיבות כשהם הופכים לחלק מן הקריאה בו, והסביבות שחי בהן מורוות בדיעבד מחייו ומיצירותיו. אכן, אפשר לומר שהכל בסיפורי לואיס קרול נקשר. בחוויות, במקומות ובאירועים באוקספורד ובסביבתה; אבל כך עוברת אוקספורד טרנספורמציה לעלילות ספריו של קרול ונעשית אוקספורד מדומיינת שקיימת בהווה : מין מרחב - ביניים בין היצירות וחיי היוצר - לבין הגיאוגרפיה הממשית, המספקת לבדיה הזאת את הסימנים. הממשות הופכת למציאות שמייצגת את הספרות; ואוקספורד האנגלית נעשית מחוז בדיוני לא פחות מייקנפטאופה, המחוז הבדוי של פוקנר, שהואצל על אוקספורד האמריקנית. "פושקין היה מגיע לכאן ומבקר אצל סמסון וירין ודוניה בתו" - מסבירה המדריכה במוזיאון תחנת - הדואר. וכך הפכו הדמויות הבדויות של "מנהל התחנה" לדמויות החיות באותו מרחב עם פושקין, ודיוקנו על הקיר מצטרף לדיוקני הדמויות שבדה. מביקור לביקור טיוה הספר הלאה את העלילה התמאטית שלו, וככל שמתקדמים בו, מתרבים המקומות שאינם אלא שחזורים מאוחרים - שכבות של שחזורים, שכל אחת מהן היא פרי צרכים אידיאולוגיים בהווה שבו נעשתה. וכל זה, עד לפואנטה של הספר, המפגש עם הולוב החי (שבביתו אומנם מיוצגים הדינוזאורים שנכחדו). המתח סביב הרומנטיזציה של 'זכר המשורר המת' ושל 'המשורר והנצח' מגיע כאן לשיאו: "אם כתבת שירים זאת אומרת שהיית משורר" - ובכל - זאת, הדינוזאורים שרדו מליוני שנים יותר מבני - האדם, ועודם שורדים בצאצאיהם הרחוקים, הציפורים....

8.
הקורא העברי מכיר את רנה ליטוין בראש ובראשונה כמתרגמת, שהעמידה לרשותו תרגומי מופת של מיטב השירה והפרוזה: לורקה, קרול, פושקין, פוקנר, צווטאיבה ועוד. בקובץ זה מכונסות המסות שכתבה לאורך השנים במגוון נושאים: תרבות, תרגום, פמיניזם, פרשנות ספרותית והרהורים אישיים. למבחר המסות בחרה רנה ליטוין לקרוא בשמה של המסה הראשונה: "החייל, הרקדנית והמסע". החייל הוא יציר רוחו של הנס כריסטיאן אנדרסן, המסע הוא כולו של ליטוין. מסעות מפתים אותה, מסעות מטרידים אותה, מסעות עשו אותה למתרגמת ומסעות עשו אותה לכותבת מסות. אל תחפשו קינה וזעקה במסות האלה. להפך: הן נכתבות מתוך התבוננות שקטה, אפילו מתוך חדוות התבוננות. בכולן ניכרים אותם רגישות, קשב, דיוק ויופי הנסוכים על תרגומיה....

9.
10.
11.
12.
13.
14.
15.
16.
17.
18.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ