“**** כמה סמלי שדווקא על הספר הזה אני כותב את הביקורת המאה שלי באתר. פשוט כי יש בו בעיניי את כל מה שטוב בכתיבה, וכל מה שטוב בקריאה, וכי בדומה לספרו הקודם המופלא של אהוד בנאי "זוכר כמעט הכול", גם "זה המקום" החזיק אותי במשך כל הקריאה במצב של סף בכי, כשהבטן מתהפכת מרוב רגש מתפקע, וגעגוע למשהו טמיר שנחשף כאן, מפרפר לרגע, כשהנפש מרגישה שהיא סוף סוף פוגשת משהו פשוט ואמיתי ומלא קסם כמו שאין כמעט בשום”

“***** לא זוכר מתי בדיוק התחלתי לאהוב את אהוד בנאי. זכורה לי במעורפל הופעה אפופת עשן וערק ב״טרמינל״ המנוח בירושלים באמצע שנות התשעים, ואולי עוד איזה משהו ב״פרגוד״, אבל אף פעם לא הייתי מעריץ שרוף שהולך לכל ההופעות ויודע בעל-פה את כל המילים. כשיצא ״אהוד בנאי והפליטים״ ב-87׳ הייתי בסך הכול בן ארבע עשרה. גם אם לא הייתי נער מאוד מוזיקלי, דווקא התחברתי למלודיות ובעיקר למילים של ״עיר מקלט״ ו״זמ”

“מושב בצפון, יום חמישי בערב. לוויה במושב, כולם מתכנסים.. אני נכנס לסוכת האבלים הגדולה; חקלאים חרושי קמטים, תימניות מבוגרות, בוקרים, אנשי טבע וסתם מכרים. אני מחפש אותה במבטי ואז מוצא אותה, יפה בשחור, שערה אסוף ומתוח לאחור, מעט איפור בקצוות עיניה מסתירים קמטים קטנטנים. 'היי, מה שלומך?' היא עונה: 'בסדר, ומה אתך?' 'אני בסדר, קיוויתי לראות אותך פה' אני עונה מלא ברגש ומיד מכה על חטא בלבי ומקלל את עצמי על”

“ספר חדש של אהוד בנאי. אוסף נוסף של מחשבות, זיכרונות, חלומות, מסעות, מפגשים. מי שמכיר ועוקב אחרי בנאי כבר שמע ברדיו או בהופעות חלק קטן ממה שנכנס לספר. אין הפתעות או חידושים, אבל בגילו של בנאי (71 נדמה לי) מותר לו לא לחדש. יש חלקים טובים יותר ופחות, אבל בסך הכל הקריאה זורמת, מעניינת, לפעמים מרגשת, מעלה חיוך. מי שאוהב את הכתיבה של בנאי יהנה ויסיים את הספר די מהר.”

“**** כמה סמלי שדווקא על הספר הזה אני כותב את הביקורת המאה שלי באתר. פשוט כי יש בו בעיניי את כל מה שטוב בכתיבה, וכל מה שטוב בקריאה, וכי בדומה לספרו הקודם המופלא של אהוד בנאי "זוכר כמעט הכול", גם "זה המקום" החזיק אותי במשך כל הקריאה במצב של סף בכי, כשהבטן מתהפכת מרוב רגש מתפקע, וגעגוע למשהו טמיר שנחשף כאן, מפרפר לרגע, כשהנפש מרגישה שהיא סוף סוף פוגשת משהו פשוט ואמיתי ומלא קסם כמו שאין כמעט בשום”

“***** לא זוכר מתי בדיוק התחלתי לאהוב את אהוד בנאי. זכורה לי במעורפל הופעה אפופת עשן וערק ב״טרמינל״ המנוח בירושלים באמצע שנות התשעים, ואולי עוד איזה משהו ב״פרגוד״, אבל אף פעם לא הייתי מעריץ שרוף שהולך לכל ההופעות ויודע בעל-פה את כל המילים. כשיצא ״אהוד בנאי והפליטים״ ב-87׳ הייתי בסך הכול בן ארבע עשרה. גם אם לא הייתי נער מאוד מוזיקלי, דווקא התחברתי למלודיות ובעיקר למילים של ״עיר מקלט״ ו״זמ”

“מושב בצפון, יום חמישי בערב. לוויה במושב, כולם מתכנסים.. אני נכנס לסוכת האבלים הגדולה; חקלאים חרושי קמטים, תימניות מבוגרות, בוקרים, אנשי טבע וסתם מכרים. אני מחפש אותה במבטי ואז מוצא אותה, יפה בשחור, שערה אסוף ומתוח לאחור, מעט איפור בקצוות עיניה מסתירים קמטים קטנטנים. 'היי, מה שלומך?' היא עונה: 'בסדר, ומה אתך?' 'אני בסדר, קיוויתי לראות אותך פה' אני עונה מלא ברגש ומיד מכה על חטא בלבי ומקלל את עצמי על”

“ספר חדש של אהוד בנאי. אוסף נוסף של מחשבות, זיכרונות, חלומות, מסעות, מפגשים. מי שמכיר ועוקב אחרי בנאי כבר שמע ברדיו או בהופעות חלק קטן ממה שנכנס לספר. אין הפתעות או חידושים, אבל בגילו של בנאי (71 נדמה לי) מותר לו לא לחדש. יש חלקים טובים יותר ופחות, אבל בסך הכל הקריאה זורמת, מעניינת, לפעמים מרגשת, מעלה חיוך. מי שאוהב את הכתיבה של בנאי יהנה ויסיים את הספר די מהר.”