הסופרת <mark>זופיה רומאנוביצ'ובה</mark> נולדה ב1922 בראדום שבפולין ובעודה נערה הצטרפה לתנועת המחתרת הפולנית נגד הנאצים.
היא נתפסה והייתה כלואה למעלה מארבע שנים במחנות ריכוז. אחרי השחרור עברה לגור בפריז. ספר זה יצא בפולנית ב1960.
כאשר כבר עברו מספר שנים והיא אישה צעירה יש לה דירה מאהב ועבודה אך היא לא מרגישה טוב. היא לא מצליחה לשכוח את איימי השואה ואת חברתה המבוגרת שעזרה לה לשרוד במחנות הריכוז. ברומן זה היא

הסופרת <mark>זופיה רומאנוביצ'ובה</mark>, שחוותה על בשרה את אימי מחנה הריכוז, רקחה סיפור קשה וקודר על שארית הפליטה, על אלה שלא איבדו צלם אנוש ולא עלו השמימה במשרפות. שתי החברות -המספרת, שאת שמה איננו יודעים, וחברתה לוצינה, הבוגרת ממנה בשנים ספורות – שורדות את אימי המחנה. מסתבר שכל אחת בוחרת דרך אחרת: לוצינה רוצה לשכוח את העבר ולגמוע את כל מה שהחיים מציעים, ואילו המספרת בוחרת לחיות את החברות של העבר ואת הוויית