“הסופרת זופיה רומאנוביצ'ובה, שחוותה על בשרה את אימי מחנה הריכוז, רקחה סיפור קשה וקודר על שארית הפליטה, על אלה שלא איבדו צלם אנוש ולא עלו השמימה במשרפות. שתי החברות -המספרת, שאת שמה איננו יודעים, וחברתה לוצינה, הבוגרת ממנה בשנים ספורות – שורדות את אימי המחנה. מסתבר שכל אחת בוחרת דרך אחרת: לוצינה רוצה לשכוח את העבר ולגמוע את כל מה שהחיים מציעים, ואילו המספרת בוחרת לחיות את החברות של העבר ואת הוויית”
