“הסופרת זופיה רומאנוביצ'ובה, שחוותה על בשרה את אימי מחנה הריכוז, רקחה סיפור קשה וקודר על שארית הפליטה, על אלה שלא איבדו צלם אנוש ולא עלו השמימה במשרפות. שתי החברות -המספרת, שאת שמה איננו יודעים, וחברתה לוצינה, הבוגרת ממנה בשנים ספורות – שורדות את אימי המחנה. מסתבר שכל אחת בוחרת דרך אחרת: לוצינה רוצה לשכוח את העבר ולגמוע את כל מה שהחיים מציעים, ואילו המספרת בוחרת לחיות את החברות של העבר ואת הווייתו ומנהלת חיים חסרי משמעות עבורה למרות שיש לה שלושה מרכיבים של חיים נורמאליים: דירה, עבודה ומאהב. בצר לה היא מזעיקה, באמצעות שורה של מכתבים שאת תוכנם המדויק אינה זוכרת, את חברתה לוצינה. המספרת מבינה שהביקור המיוחל נועד לכשלון: "למה ציפיתי בעצם למה קיוויתי? הרי לא חשבתי שלוצינה תבוא שוב לקשור את גורלה בגורלי? במברק נכתב: 'אני באה' ולא: 'אני חוזרת". ואכן קיימת דיכוטומיה בגישות של שתי החברות. בעוד שהמספרת מתקיימת בהווה, אך חיה בעבר ובחרה להשאר בעיר הראשונה שהגיעה אליה לאחר המלחמה, חברתה לוצינה, שזנחה אותה מיד לאחר המלחמה, בחרה לא רק לחיות את החיים במלואם ולסגור את פצעי העבר אלא גם לחיות גיאוגרפית רחוק מאותו עבר כאוב. אבל התובנה הזאת היא חכמה שלאחר מעשה שכן הסיפור כולו מסופר מזוית הראיה של המספרת בלבד. הגישה הרטרוספקטיבית מאפשרת למספרת לשלב את מחשבותיה והווית חייה יחד עם תובנות מאוחרות יותר. הסגנון הזה הופך מרתק במיוחד משום שהמספרת מנסה לתת להווית חייה בהווה משמעות באמצעות החיאת העבר. האם תצליח? רומאנוביצ'ובה עושה הקבלה מעניינת בין יציאת מצרים אל החופש לבין המעבר מזוועות מחנות הריכוז אל אותו חופש מיוחל. וכך באמצעות תחריט בחדרה של המספרת, המתאר את סיפור המעבר של בני ישראל בים סוף, היא מצליחה לעגן את עצמה בעולם החדש: "...הם נחפזים אפוא בנקיק הזה ברגליים יבשות ומביטים למעלה אל הים התלוי מעליהם....אחדים כבר צלחו את הים וזכו להצלה כפולה. רק איש קטן אחד, ביש גדא, נשאר לבדו מאחור בצד המצרי. היהודי קטן האמונה הזה לא היה בטוח שהנס חל גם עליו. הוא עמד והיסס וכף רגלו האחת פשוטה לפנים...באיש הזעיר והספקן הזה חיפשתי את דמותי...המים ניצבו כמו נד ולוצינה אמנם חצתה את הים, דורכת עלי, בלי להפוך אלי פניה, בלי לשאול לדעתי...וכשנשארתי לבדי, לא יכולתי להאמין שאולי הנס הזה נוגע גם לי". והמספרת נותרה מאחור. וכך כל מעייניה נתונים למה שהיא מגדירה "...שיבה אל השנים ההן כששתינו היינו מוכנות וטהורות". החברות ביניהן אינה סימטרית והמספרת רואה בלוצינה את האשה הבוגרת והחכמה שתוביל אותה בדרך הנכונה. הצעקה של לוצינה למספרת "סלקי ת'אצבעות", בשעה שהמספרת נאבקה עם מוזלמן על חתיכת כרוב מצחין כדי לשרוד במחנה הריכוז אף במחיר התבהמות, מתארת את המוטו שלהן - השמירה על השפיות גם ברגעים הקשים ביותר. אבל דווקא ברגע שהן יוצאות ל"חופש" לוצינה עוברת מעין תהליך של התבהמות. הסיפור של רומאניצ'ובה סחף אותי לעולמה המיוסר של המספרת. המעברים בין המציאות לחלומות ומשם לזוועות העבר משתלבים זה בזה באופן מושלם ומעניקים לקורא חווית קריאה מיוחדת. הסיפור הזה תמציתי במובן שאינו מביא פרטים מיותרים או דמויות שוליים אך הוא עשיר במחשבות, תחושות ובעמקות רבה בכל הנוגע ליכולת המין האנושי להתמודד עם תמורות. רומאניצ'ובה מביאה את הסיפור לשיא באמצעות מעשה שעושה המספרת. יש הסוברים שהמעשה הזה אינו חיוני לסיפור עצמו. אני סבור שהוא משתלב היטב בנושא ומדגיש את עצם היותו של העבר משולב בהווית ההווה של המספרת ואף שואב אליו את ההווה הריקני: "...לא מתוך שנאה עשיתי זאת, לא רציתי שלוצינה תחדל להיות היא עצמה, להיפך: זו היתה הדרך היחידה.....לעצור בעדה, למנוע אותה מלחדול להיות היא עצמה". השורה התחתונה: ספר משובח. יצירה מעוררת התפעלות בזכות המעברים המושלמים בין העבר להווה ובין המציאות לסיוט. משכנע ומעורר מחשבות (נוגות מאד). מומלץ מאד.”

“הסופרת זופיה רומאנוביצ'ובה, שחוותה על בשרה את אימי מחנה הריכוז, רקחה סיפור קשה וקודר על שארית הפליטה, על אלה שלא איבדו צלם אנוש ולא עלו השמימה במשרפות. שתי החברות -המספרת, שאת שמה איננו יודעים, וחברתה לוצינה, הבוגרת ממנה בשנים ספורות – שורדות את אימי המחנה. מסתבר שכל אחת בוחרת דרך אחרת: לוצינה רוצה לשכוח את העבר ולגמוע את כל מה שהחיים מציעים, ואילו המספרת בוחרת לחיות את החברות של העבר ואת הווייתו ומנהלת חיים חסרי משמעות עבורה למרות שיש לה שלושה מרכיבים של חיים נורמאליים: דירה, עבודה ומאהב. בצר לה היא מזעיקה, באמצעות שורה של מכתבים שאת תוכנם המדויק אינה זוכרת, את חברתה לוצינה. המספרת מבינה שהביקור המיוחל נועד לכשלון: "למה ציפיתי בעצם למה קיוויתי? הרי לא חשבתי שלוצינה תבוא שוב לקשור את גורלה בגורלי? במברק נכתב: 'אני באה' ולא: 'אני חוזרת". ואכן קיימת דיכוטומיה בגישות של שתי החברות. בעוד שהמספרת מתקיימת בהווה, אך חיה בעבר ובחרה להשאר בעיר הראשונה שהגיעה אליה לאחר המלחמה, חברתה לוצינה, שזנחה אותה מיד לאחר המלחמה, בחרה לא רק לחיות את החיים במלואם ולסגור את פצעי העבר אלא גם לחיות גיאוגרפית רחוק מאותו עבר כאוב. אבל התובנה הזאת היא חכמה שלאחר מעשה שכן הסיפור כולו מסופר מזוית הראיה של המספרת בלבד. הגישה הרטרוספקטיבית מאפשרת למספרת לשלב את מחשבותיה והווית חייה יחד עם תובנות מאוחרות יותר. הסגנון הזה הופך מרתק במיוחד משום שהמספרת מנסה לתת להווית חייה בהווה משמעות באמצעות החיאת העבר. האם תצליח? רומאנוביצ'ובה עושה הקבלה מעניינת בין יציאת מצרים אל החופש לבין המעבר מזוועות מחנות הריכוז אל אותו חופש מיוחל. וכך באמצעות תחריט בחדרה של המספרת, המתאר את סיפור המעבר של בני ישראל בים סוף, היא מצליחה לעגן את עצמה בעולם החדש: "...הם נחפזים אפוא בנקיק הזה ברגליים יבשות ומביטים למעלה אל הים התלוי מעליהם....אחדים כבר צלחו את הים וזכו להצלה כפולה. רק איש קטן אחד, ביש גדא, נשאר לבדו מאחור בצד המצרי. היהודי קטן האמונה הזה לא היה בטוח שהנס חל גם עליו. הוא עמד והיסס וכף רגלו האחת פשוטה לפנים...באיש הזעיר והספקן הזה חיפשתי את דמותי...המים ניצבו כמו נד ולוצינה אמנם חצתה את הים, דורכת עלי, בלי להפוך אלי פניה, בלי לשאול לדעתי...וכשנשארתי לבדי, לא יכולתי להאמין שאולי הנס הזה נוגע גם לי". והמספרת נותרה מאחור. וכך כל מעייניה נתונים למה שהיא מגדירה "...שיבה אל השנים ההן כששתינו היינו מוכנות וטהורות". החברות ביניהן אינה סימטרית והמספרת רואה בלוצינה את האשה הבוגרת והחכמה שתוביל אותה בדרך הנכונה. הצעקה של לוצינה למספרת "סלקי ת'אצבעות", בשעה שהמספרת נאבקה עם מוזלמן על חתיכת כרוב מצחין כדי לשרוד במחנה הריכוז אף במחיר התבהמות, מתארת את המוטו שלהן - השמירה על השפיות גם ברגעים הקשים ביותר. אבל דווקא ברגע שהן יוצאות ל"חופש" לוצינה עוברת מעין תהליך של התבהמות. הסיפור של רומאניצ'ובה סחף אותי לעולמה המיוסר של המספרת. המעברים בין המציאות לחלומות ומשם לזוועות העבר משתלבים זה בזה באופן מושלם ומעניקים לקורא חווית קריאה מיוחדת. הסיפור הזה תמציתי במובן שאינו מביא פרטים מיותרים או דמויות שוליים אך הוא עשיר במחשבות, תחושות ובעמקות רבה בכל הנוגע ליכולת המין האנושי להתמודד עם תמורות. רומאניצ'ובה מביאה את הסיפור לשיא באמצעות מעשה שעושה המספרת. יש הסוברים שהמעשה הזה אינו חיוני לסיפור עצמו. אני סבור שהוא משתלב היטב בנושא ומדגיש את עצם היותו של העבר משולב בהווית ההווה של המספרת ואף שואב אליו את ההווה הריקני: "...לא מתוך שנאה עשיתי זאת, לא רציתי שלוצינה תחדל להיות היא עצמה, להיפך: זו היתה הדרך היחידה.....לעצור בעדה, למנוע אותה מלחדול להיות היא עצמה". השורה התחתונה: ספר משובח. יצירה מעוררת התפעלות בזכות המעברים המושלמים בין העבר להווה ובין המציאות לסיוט. משכנע ומעורר מחשבות (נוגות מאד). מומלץ מאד.”