הלל צייטלין (1871–1942) היה הוגה דעות, סופר ופובליציסט יהודי, שכתב בעברית וביידיש. נספה בשואה.
צייטלין נולד בעיירה קורמי שבפלך מוהילב למשפחה חב"דית מזרם חסידות קאפוסט. עוד בילדותו התבלט כעילוי חריף. בהיותו בן 15 התייתם צייטלין מאביו, והחל לשמש כמורה לעברית. יציאתו מהישיבה הפגישה אותו עם המציאות היהודית של התקופה. צייטלין הצעיר החל לבלוע בשקידה ובשקיקה ספרות מגוונת: פילוסופים יהודים כגון הרמב"ם, רלב"ג ועוד, רומנים משל סופרי דורו כגון לב טולסטוי, דוסטויבסקי, מבקר הספרות לב שסטוב (שצייטלין העריכו מאוד וכתב עליו רבות) ואחרים, ספרי ביקורת המקרא, בהם ספרו של שפינוזה "מאמר תאולוגי מדיני" ועוד, וכן פילוסופיה קלאסית, מזרחית (בודהיזם) ומודרנית - שפינוזה, הרטמן, שופנהאואר וניטשה.
החשפותו של צייטלין לספרות זו הביאה אותו לספקות קשים באמונה ולתקופה שבה פסק לשמור מצוות.
בתחילה תמך צייטלין בציונות המדינית ההרצליינית ואף שימש כציר של ציוני הומל בקונגרס הציוני החמישי בשנת 1901. אולם בעקבות "קונגרס אוגנדה" בשנת 1903, שבו נדחתה תוכנית אוגנדה, עזב צייטלין תוך תסכול רב את הציונות והצטרף לתנועה הטריטוריאליסטית של ישראל זנגוויל שגרסה "ארץ כלשהי" ולאו דווקא ארץ ישראל. צייטלין טען שהציונות מתעלמת מחומרת מצבם וסבלם של המוני היהודים במזרח אירופה. פרעות קישינב והומל שפרצו באותה תקופה חיזקו אותו בעמדתו.
צייטלין כתב מונוגרפיות מרשימות על ניטשה, שפינוזה ורבי נחמן מברסלב. כמו כן הוא פרסם מחקר מקיף שהתפרסם בכתב העת 'השילוח' (בעריכת אחד העם) על הטוב והרע על-פי השקפות חכמי ישראל וחכמי העמים.
כתיבתו הפובליציסטית מאופיינת בחיפוש רוחני מתמיד סביב הציר של 'בקשת אלהים' וניכרת בה מעורבותו הרגשית הרבה של צייטלין בסבל של בני עמו. צייטלין הדגיש בכתיבתו את הפער שבין האידאות הנשגבות של הציונות למצב השפל והאיום של יהודי מזרח אירופה שסבלו מרדיפות, עוני וחרפת רעב.
לאחר מלחמת העולם הראשונה (שאותה חזה שנים קודם) החל צייטלין לחזור לאמונת אבותיו. תהליך זה בא לידי ביטוי במאמרים השונים שפרסם כמו "אדם עליון או אל עליון" בו הוא מבקר את תפסתו של ניטשה בדבר האדם העליון - תפיסה שצייטלין הזדהה עמה עד לא מכבר.
ככל שנקפו השנים, צייטלין חזר בו מעמדותיו ה"חילוניות" והפך ל"ר' הלל צייטלין". בתקופה זו פרסם צייטלין מאמרים על ר' נחמן מברסלב ועל חסידות חב"ד. אולם גם לאחר ש"חזר בתשובה" נשאר צייטלין עצמאי בדעותיו ומקורי ברעיונותיו. בשנת 1921 פרסם צייטלין מאמר בו הוא מספיד את חברו הטוב לשעבר יוסף חיים ברנר שנרצח עם חבריו בפרעות תרפ"א. דרכיהם של צייטלין החוזר בתשובה וברנר האתאיסט הרדיקלי נפרדו מאז שב צייטלין לדת.
בתקופת מלחמת העולם השנייה שהה בוורשה. במכתב מ-1940 כותב רבי יוסף יצחק שניאורסון לרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג: "כיומיים טרם עזבי את ווארשא ביקרני ידידי הסופר המפורסם הישיש ר' הלל שי' צייטלין, ויבקשני בדמעות על עיניו לבקש את כת"ר בשמו, שכת"ר ישתדל אצל הסוכנות – שהוא אחד מחבריה – לשלוח לו סרטיפיקט, כי מצבו בגשם וברוח מסוכן הוא. וגם אני מצדי מבקש את כת"ר בזה".[1]
צייטלין נרצח על ידי הנאצים ב-11 בספטמבר 1942, ערב ראש השנה תש"ג, בעודו אוחז בספר הזוהר והוא עטור בטלית ותפילין. בן 71 היה במותו. כל משפחתו הקרובה של צייטלין נרצחה אף היא בשואה, ורק בנו, אהרן, שרד.
מאמריו מצויים בכתבי העת של התקופה ובספרים שקובצו מאוחר יותר. על שמו קרוי התיכון הדתי צייטלין והרחוב בו שוכן בית הספר בתל אביב.
