לקסיקון החינוך וההוראה הינו סיכום של מידע ופרשנות הנוגעים בעשייה ובחשיבה החינוכית במופעיהן בחברה ובעולמו של היחיד. עורכי הלקסיקון ביקשו לעצבו כך שיוכל לסייע לאנשי חינוך להכיר את המציאות רבת-הפנים של עולמם התעסוקתי. הלקסיקון מכוון בראש ובראשונה לאנשי המעשה בתחום החינוך: למורות ולמורים, למנהלות ולמנהלים, למדריכות ולמדריכים, לגננות, למורי-מורים, למנחי-מורים, לאנשי המדיניות והמינהל של החינוך ברשויות ממלכתיות ומקומיות, למפקחים במערכת החינוך, לעוסקים בייעוץ ובפיתוח ארגוני של מוסדות חינוך, לסטודנטים לחינוך ולמדעי החברה וההתנהגות באוניברסיטות ובמכללות לחינוך, וכמובן להורים. ...

יצחק קשתי, כיום פרופסור למדעי החינוך, השב לעיר הולדתו בהונגריה, ומשחזר את תקופת ילדותו בצל המדיניות האנטישמית של ההונגרים, השתלטות הגרמים ופעילותו של ועד ההצלה בראשות ישראל קסטנר. יצחק, אחיו ואמם מגרושים מביתם למחנה שטרסהוף שבאוסטריה. האב גויס עוד קודם לכן לפלוגות העבודה ונרצח על ידי הסגל ההונגרי. משטרסהוף נלקח יצחק, באופן שאינו נהיר לו עד היום, והוסתר בבית חולים לילדים בני תערובת שפעל בזמן המחלמה בווינה מטעם הקהילה היהודית. כעבור זמן הובא לשם גם אחיו ארווין, ואף האם נשלחה לבית חולים יהודי. בוינה היו עדים לכניסת הצבאות הסובייטים. לאחר השחרור חזרו בני המשפחה להונגריה. שני הנערים הצטרפו לתנועת הנוער הציוני, וביחד עם אמם יצאו את הונגריה בדרכי הבריחה, להעפיל לארץ ישראל. אחרי תקופת מעצר בקפריסין הצטרף יצחק לחברת נוער בקיבוץ כפר גליסון. ארווין התנדב לחטיבת אלכסנדרוני ונפל בקרב קולה במלחמת השיחרור....

באסופה זו לזכרו של פרופ' אריה לוי שלושה שערים. השער הראשון ("דור דור ודורשיו"* מוקדש לביוגרפיה האישית, המקצועית והאקדמית של אריה. נוסף על פרק המבוא, מופיעים בו חיבורו המפורט והאינטימי של שמחה לוי, אחיו של אריה, ורשימתו של משה אילן על אישיותו ועל תרומתו המדעית של אריה למרכז לתוכניות לימודים. שער זה נחתם בנימוקי חבר השופטים לפרס ישראל, שהוענק לאריה בשנת תשנ"ח. השער השני, בעריכתו של דוד נבו, מוקדש להערכה בחינוך. הפרקים בחלק זה נכתבו במיוחד בעבור האסופה, ונושאים איתם רעיונות ופרספקטיבות מחדשים. תמר לוין בוחנת את משמעויותיה של ההערכה בבית-הספר מנקודת-מבטם של התלמידים; דוד נבו מעמיד למבחן מחמיר את המושג "אחריותיות", שהשימוש בו נעשה נפוץ בתקופתנו; מנוחה בירנבוים טווה רשת של יחסי-גומלין בין הערכה לשם למידה לבין תרבות בית-הספר; פאדיה נאסר-אבו אלהיג'א עומדת על התועלת האפשרית מול הנזק הפוטנציאלי של הערכת תלמידים בהיקף נרחב; ציפי ליבמן מעגנת את חיבורה בגישה הקונסטרוקטיביסטית, ובוחנת את האפשרויות של הערכת הישגים תהליכית; ושלמה בן-אליהו ורות זוזובסקי בוחנים תוכניות הערכה בפעולה - הראשון מפנה את תשומת-הלב לניסוי "בגרות 2000", שנועד בזמנו להסמיך בתי-ספר על-יסודיים להמיר את בחינות-הבגרות בהערכה בית-ספרית, ואילו רות זוזובסקי בוחנת את השפעתם של מחקרי הישגים בין-לאומיים מטעמו של ארגון ה-IEA על הפעילות הקוריקולרית במדינות שונות, ובמיוחד בישראל. השער השלישי באסופה, בעריכתו של יובל דרור, מוקדש לעיון בחינוך יהודי ובתולדות החינוך. כפי שהוער לעיל, אריה לוי היה מסור לנושאים אלה, במיוחד לשילובם, וביתר דיוק לפרקים נבחרים בפועלם של מורים יהודים ולתולדות התפתחותם של בתי-ספר יהודיים מודרניים בהונגריה. יובל דרור מעריך את פועלו של אריה לוי כהיסטוריון של החינוך, תוך קטגוריזציה מפורטת של התחום שהתגבשה בעשורים האחרונים; אבנר בן-עמוס ויצחק קשתי מעיינים בהיבטים בולטים בהתפתחותן ובתפקודן ההיסטורי של תנועות-הנוער הציוניות - אבנר בן-עמוס מתמקד בקשר שבין הדימוי החזותי והדימוי המנטלי של הצעיר הציוני במהלך המאה העשרים, ואילו יצחק קשתי עומד על שלבים בהתפתחותן של תנועות-הנוער הציוניות במרכז אירופה, ועל השפעתן, במחצית הראשונה של המאה העשרים, על זהותם ופועלם של חבריהן; נעמה צבר בן-יהושע, אסף שטיין ומרים פוזנר טוענים ל"התחדשות היהדות החילונית", תוך בחינה רחבת-יריעה של תוכניות לימודים בבתי-ספר בעיר תל-אביב בשני העשורים האחרונים; אסתי ינקלביץ ומרים בן-פרץ מעריכות את תוצאות פעולתה של שותפות חינוכית בין קהילות רחוקות זו מזו, כבוסטון וחיפה באותה תקופה, ומוצאות כי פעילות חינוכית משותפת לקהילות שונות זוכה בהערכת המשתתפים, וכי הקשרים המתפתחים תורמים ל"צמיחה מסוימת של אחדוּת ולתודעה של השתייכות"; נורית חמו ונעמה צבר בן-יהושע בוחנות את מקורותיה של תוכנית הלימודים בבתי-הספר הממלכתיים, מטילות ספק בלכידותה הפנימית של תוכנית זו בפרספקטיבה של זהות יהודית, ומצביעות על שורה של צעדים “מנהירי זהוּת" שיש לנקוט; שמחה שלסקי עוסק גם הוא בזהותם של תלמידים, הפעם בזהות הישראלית המטופחת בכפרי-הנוער בישראל, וקורא לשיקומו של כפר-הנוער כדי לאפשר לחניכיו לבחון מחדש שאלות-יסוד חברתיות ואישיות; חנה איילון מוסיפה נדבך חשוב לחקר אי-השוויון בהישגים לימודיים, וגורסת כי ריבוד הוא “תוצר-לוואי הכרחי של תוכנית לימודים מבודלת", וכי לפיכך “בידול [של תוכניות לימודים] אינו מהווה, ככל הנראה, את המרשם הנכון למערכות חינוך המתמודדות עם אי-שוויון"; ומשה ישראלאשוילי ואודרי אדי-רקח בוחנים את “הפרויקט לקידום מתבגרים מאזורי רווחה", שפעל בשנות השמונים של המאה הקודמת, ומדווחים כי המשתתפים בפרויקט רכשו השכלה אוניברסיטאית בשיעור העולה באופן משמעותי על המקובל בקבוצות מקבילות שנעדרו מן הפרויקט. את הכרך לזכרו של אריה לוי חותמת רשימת מקורות מלאה של כתביו, לרבות פריטים שתורגמו מעברית או מאנגלית לשפות אחרות. הרשימה הביבליוגרפית הותקנה ונערכה על-ידי נאוה איזין ...

עניינו של ספר זה הוא הצלה. כלומר חילוץ מסכנה, בעיקר של ילדים ונוער יהודים. המועד – השנה האחרונה של מלחמת העולם השנייה, מאביב 1944 עד אביב 1945. המקום – בודפשט. במועד זה רבים מיהודי אירופה הושמדו זה מכבר במחנות המוות השונים, ביניהם אושוויץ-בירקנאו. למחנה זה שולחו גם יהודי הונגריה – למעט תושביה היהודים של בודפשט – לאחר פלישת הגרמנים להונגריה במרץ 1944. החל ב-15 במאי ועד ה-7 ביולי הובלו לאושוויץ-בירקנאו 440,000 נפש. רובן הושמדו תוך פרק זמן קצר.   היוזמה הציונית להקים בתי ילדים בבודפשט בחסות הצלב האדום הבינלאומי הייתה יוצאת דופן. בודפשט נשלטה על ידי צבא הרייך, לרבות האס.אס., ובכלל זה יחידה בפיקודו של אייכמן. שותפיהם היו כנופיות צלב החץ ההונגריות האולטרה-פשיסטיות. על אף הסכנות ואבידות בנפש, חברי תנועות הנוער החלוציות נחלצו להציל ילדים ובני נוער, לאסוף תינוקות, ולרוב גם את אמהותיהם, לבתי הילדים. חילוץ 6,000 ילדים וכ-2,000 מבוגרים יהודים בבודפשט מהסכנות שארבו להם היה גם בבחינת מחאה ומרי בשררה ההונגרית-גרמנית. פעולה חתרנית זו סיכלה רבות מה"תקנות" הרות הגורל של הממשל, כמו גם את ה"כללים" הרצחניים של משמרות צלב החץ. מתן מחסה לילדים יהודים בבודפשט – בעוד האמהות עושות את דרכן לאוסטריה לשמש כפועלות כפייה של הרייך השלישי – הוא פרק מוצנע אבל רב-תושייה של הצלת יהודים על ידי יהודים, אשר אותו מיטיב לתאר יצחק קשתי בספר זה.     יצחק קשתי הוא פרופסור אמריטוס לחינוך באוניברסיטת תל אביב; מכהן כיו"ר המועצה האקדמית של המכללה לחינוך סמינר הקיבוצים וכיו"ר הוועד המנהל של המכון הבינלאומי ללימודי השואה – "משואה". פרסם חיבורים רבים בחקר ארגונים פנימייתיים, במדיניות חינוך, ולאחרונה בהיסטוריה החברתית של יהודי הונגריה. מבין ספריו האחרונים: "בתי ספר פנימייתיים בצמתים של שינוי" (1998); "קורותיו של בית ספר יהודי בהונגריה" (2008) "חינוך כזהות וכפעולה" (2013)....