באסופה זו לזכרו של פרופ' אריה לוי שלושה שערים. השער הראשון ("דור דור ודורשיו"* מוקדש לביוגרפיה האישית, המקצועית והאקדמית של אריה. נוסף על פרק המבוא, מופיעים בו חיבורו המפורט והאינטימי של שמחה לוי, אחיו של אריה, ורשימתו של משה אילן על אישיותו ועל תרומתו המדעית של אריה למרכז לתוכניות לימודים. שער זה נחתם בנימוקי חבר השופטים לפרס ישראל, שהוענק לאריה בשנת תשנ"ח.
השער השני, בעריכתו של דוד נבו, מוקדש להערכה בחינוך. הפרקים בחלק זה נכתבו במיוחד בעבור האסופה, ונושאים איתם רעיונות ופרספקטיבות מחדשים. תמר לוין בוחנת את משמעויותיה של ההערכה בבית-הספר מנקודת-מבטם של התלמידים; דוד נבו מעמיד למבחן מחמיר את המושג "אחריותיות", שהשימוש בו נעשה נפוץ בתקופתנו; מנוחה בירנבוים טווה רשת של יחסי-גומלין בין הערכה לשם למידה לבין תרבות בית-הספר; פאדיה נאסר-אבו אלהיג'א עומדת על התועלת האפשרית מול הנזק הפוטנציאלי של הערכת תלמידים בהיקף נרחב; ציפי ליבמן מעגנת את חיבורה בגישה הקונסטרוקטיביסטית, ובוחנת את האפשרויות של הערכת הישגים תהליכית; ושלמה בן-אליהו ורות זוזובסקי בוחנים תוכניות הערכה בפעולה - הראשון מפנה את תשומת-הלב לניסוי "בגרות 2000", שנועד בזמנו להסמיך בתי-ספר על-יסודיים להמיר את בחינות-הבגרות בהערכה בית-ספרית, ואילו רות זוזובסקי בוחנת את השפעתם של מחקרי הישגים בין-לאומיים מטעמו של ארגון ה-IEA על הפעילות הקוריקולרית במדינות שונות, ובמיוחד בישראל.
השער השלישי באסופה, בעריכתו של יובל דרור, מוקדש לעיון בחינוך יהודי ובתולדות החינוך. כפי שהוער לעיל, אריה לוי היה מסור לנושאים אלה, במיוחד לשילובם, וביתר דיוק לפרקים נבחרים בפועלם של מורים יהודים ולתולדות התפתחותם של בתי-ספר יהודיים מודרניים בהונגריה. יובל דרור מעריך את פועלו של אריה לוי כהיסטוריון של החינוך, תוך קטגוריזציה מפורטת של התחום שהתגבשה בעשורים האחרונים; אבנר בן-עמוס ויצחק קשתי מעיינים בהיבטים בולטים בהתפתחותן ובתפקודן ההיסטורי של תנועות-הנוער הציוניות - אבנר בן-עמוס מתמקד בקשר שבין הדימוי החזותי והדימוי המנטלי של הצעיר הציוני במהלך המאה העשרים, ואילו יצחק קשתי עומד על שלבים בהתפתחותן של תנועות-הנוער הציוניות במרכז אירופה, ועל השפעתן, במחצית הראשונה של המאה העשרים, על זהותם ופועלם של חבריהן; נעמה צבר בן-יהושע, אסף שטיין ומרים פוזנר טוענים ל"התחדשות היהדות החילונית", תוך בחינה רחבת-יריעה של תוכניות לימודים בבתי-ספר בעיר תל-אביב בשני העשורים האחרונים; אסתי ינקלביץ ומרים בן-פרץ מעריכות את תוצאות פעולתה של שותפות חינוכית בין קהילות רחוקות זו מזו, כבוסטון וחיפה באותה תקופה, ומוצאות כי פעילות חינוכית משותפת לקהילות שונות זוכה בהערכת המשתתפים, וכי הקשרים המתפתחים תורמים ל"צמיחה מסוימת של אחדוּת ולתודעה של השתייכות"; נורית חמו ונעמה צבר בן-יהושע בוחנות את מקורותיה של תוכנית הלימודים בבתי-הספר הממלכתיים, מטילות ספק בלכידותה הפנימית של תוכנית זו בפרספקטיבה של זהות יהודית, ומצביעות על שורה של צעדים “מנהירי זהוּת" שיש לנקוט; שמחה שלסקי עוסק גם הוא בזהותם של תלמידים, הפעם בזהות הישראלית המטופחת בכפרי-הנוער בישראל, וקורא לשיקומו של כפר-הנוער כדי לאפשר לחניכיו לבחון מחדש שאלות-יסוד חברתיות ואישיות; חנה איילון מוסיפה נדבך חשוב לחקר אי-השוויון בהישגים לימודיים, וגורסת כי ריבוד הוא “תוצר-לוואי הכרחי של תוכנית לימודים מבודלת", וכי לפיכך “בידול [של תוכניות לימודים] אינו מהווה, ככל הנראה, את המרשם הנכון למערכות חינוך המתמודדות עם אי-שוויון"; ומשה ישראלאשוילי ואודרי אדי-רקח בוחנים את “הפרויקט לקידום מתבגרים מאזורי רווחה", שפעל בשנות השמונים של המאה הקודמת, ומדווחים כי המשתתפים בפרויקט רכשו השכלה אוניברסיטאית בשיעור העולה באופן משמעותי על המקובל בקבוצות מקבילות שנעדרו מן הפרויקט.
את הכרך לזכרו של אריה לוי חותמת רשימת מקורות מלאה של כתביו, לרבות פריטים שתורגמו מעברית או מאנגלית לשפות אחרות. הרשימה הביבליוגרפית הותקנה ונערכה על-ידי נאוה איזין