|
|
|
1.
|
|
השלב המרכזי בתהליך המעבר של התרבות העברית לדפוס נעשה בבתי הדפוס העבריים באיטליה במאה השש עשרה. בבתי דפוס אלה, שהיו ברובם בבעלות נוצרית, נקבע הן הנוסח הן העיצוב של הספרות הקנונית היהודית ועוצבו סוגות ספרותיות חדשות. בבתי הדפוס התקיים מפגש מרתק בין מלומדים יהודים, מלומדים נוצרים ומומרים שהועסקו כעורכים וכמגיהים. בה בעת התפתח באיטליה מנגנון פיקוח על הדפוס העברי כחלק מהתמסדות הצנזורה על הספרות בכלל. הצנזורים, בדרך כלל מומרים, עסקו במחיקת קטעים מהספרות העברית כתנאי לאישור הדפסתם והפצתם.הספר הצנזור, העורך והטקסט עוקב אחרי התפתחות הצנזורה הקתולית שהוטלה על הספרות העברית, ובוחן את מקומה ביחס לגורמים אחרים שעיצבו את עריכת הספרים בעת המעבר לדפוס. הספר מראה, במישור האחד, שהפיקוח על הספרות העברית היה חלק מהתפתחות מנגנון הפיקוח על ספרות בכלל. במובן זה יש לקשור את הצנזורה אל ה'הבראיזם' -- העניין הרחב של מלומדים נוצרים בספרות העברית הבתר-מקראית. במישור השני, הספר מנסה לעמוד על האופן שבו השתתפה הצנזורה בעיצוב המחודש של השיח היהודי, לצד סופרים, עורכים וקוראים. פעילותם של הצנזורים השתלבה בתהליכים תרבותיים מרכזיים בעולם היהודי, גם אם מגמתם המוצהרת הייתה להביא להמרת דתם של היהודים. הדיון על הצנזורה הקתולית במאה השש עשרה פותח אפוא צוהר המאיר היבטים בתהליך המעבר למודרניזציה....
|
|
2.
|
|
במאה השש־עשרה, בעיקר לאחר השתלטות העות'מאנים על הארץ, התכנסה בצפת קבוצה של אישים יהודים בעלי שיעור קומה, בהם ר' יוסף קארו בעל שולחן ערוך, האר"י הקדוש ותלמידו ר' חיים ויטאל, ר' משה קורדובירו, ר' שלמה אלקבץ, וראש המשוררים ר' ישראל נג'ארה. אישים אלו עיצבו מחדש, איש איש בדרכו, את התרבות והמסורת היהודית לדורות הבאים. זה היה רגע היסטורי מכונן, פריחה יוצאת דופן גם אם קצרת ימים. למרות זאת, התודעה ההיסטורית היהודית המודרנית, ובמיוחד הזיכרון הקולקטיבי הישראלי, מאופיינים ביחס מסויג ואמביוולנטי כלפי צפת, ואף בהתעלמות ממנה. דחייתה של צפת ההיסטורית נכרכה בדחיית מורשתה, אף על פי שמורשת זו הוסיפה להתקיים בעולמם של יהודים רבים.
הספר 'תודעת משנה, תודעת מקרא: צפת והתרבות הציונית' בוחן את תודעתם של מתיישבי צפת במאה השש־עשרה למול התודעה הציונית המודרנית, ומציג אותן כשני מודלים תיאולוגיים־פוליטיים של התיישבות בארץ ישראל: האחד מושתת על המשנה והאחר על המקרא. אישי צפת פנו אל הארץ בתקופה שלאחר חורבן המקדש וביקשו להתחבר אל התנאים – בראש ובראשונה אל ר' שמעון בר יוחאי, שלו יוחס גם ספר הזוהר. הציונות, לעומת זאת, נשאה את עיניה אל תקופת הכיבוש וההתנחלות, במיוחד אל יהושע והשופטים, באופן שעולה בקנה אחד עם התפיסה המערבית הנוצרית המודרנית. צפת אינה מוצגת בספר כחלופה לציונות, אלא משמשת בו מראה לבירור מושגים כמו לאומיות, חילון ומסורת. ההתמקדות בצפת וביחס כלפיה, נטען, פותחת פתח לניסוח מחודש של התרבות המודרנית בכלל, והתרבות הישראלית היהודית בפרט.
פרופ’ אמנון רז־קרקוצקין מלמד בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. מחקריו עוסקים בתולדות הדפוס בראשית העת החדשה ובתודעה ההיסטורית הציונית. ספרו 'הצנזור, העורך והטקסט' (מאגנס, 2006) זכה בפרס שזר לחקר תולדות ישראל....
|
|
