'הנערה מאגם מישיגן' הוא הרומאן הראשון של חנה בת שחר, לאחר חמישה ספרי סיפורים שבהם ביססה את מקומה כקול מיוחד ומרתק, כסופרת הפורשת בעידון ובעוצמה רגשית ולשונית מחוזות לא - שכיחים בסיפורת הישראלית. מיני (חיה - טובה), גיבורת הספר, היא נערה משיקגו, שאביה הרב ואמה החורגת איידה (אחות אמה) מגלים אותה לישראל כגיל 16, בגלל אהבתה פורצת - הגדר ל"אדם הלא - נכון" הלל, הוותיק והמבוגר בתלמידיו של אביה. את הלל מחתן אביה עם עטל, אלמנה עשירה, שיש לה בן (ג'ואי) מנישואיה הקודמים. מה שנפתח כמלודרמה, או כסיפור סינדרלה, הופך למסע של כמעט עשרים שנה, שבסופו מנסה מיני להרכיב מחדש את זהותה הקרועה ולגעת בעצמאותה הרוחנית. בארץ, זרה ובודדה, רדופת כמיהות ואשמה, מחפשת אהבה, היא חיה בתוך חברה דתית - בורגנית של מהגרים, ושוב היא חוזרת ומתאהבת ב"אדם הלא - נכון", שוב היא נקלעת למשולש שבו אשה - יריבה מונעת ממנה את אהובה, וגם מזדהה עמוקות עם נשים בסביבתה החוזרות בעיניה על גורל אמותיהן, "הדומה" לגורלה. אפשר לספר את סיפורה כסיפור של התנגשות עם נורמות חברתיות, ובעיקר כסיפורה של נערה פאסיבית, שאחרים חורצים את גורלה בעולם שהעיקרון שלו הוא 'גורל - חוזר'. אבל הסתכלות כזאת תחמיץ הרבה בספר. מיני, עם רגשותיה המתחלפים, עם העיבודים החוזרים ומשתנים של זיכרונותיה, חלומותיה והזיותיה, זורמת וצפה כמו בלי עוגן מול נופים, דמויות הנקרות על דרכה ואפילו קטעים מפרשת השבוע, שכולם הופכים בעיניה דימויים לצדדים המתחלפים בעולמה הפנימי. כוחו של הספר הוא ב"מדרגות האחוריות" שלו, כאפשרויות הפסיכולוגיות שנפתחות בו, ביד - אמן עדינה, מאחורי גבה של הגיבורה שלו. אפשר לראות בו שרשרת מורכבת של המרות: איידה, אמה החורגת, "לקחה" למיני את אביה (האדם "הנכון"), ובכך החליפה את אמה ; ואילו את הלל, תחליפו ובנו הרוחני של אביה, "לוקחת" לה עטל, שבהמשך "לוקחת" לה גם את ג'ואי, "בנו" (החורג) - "המרתי כך את אהבתי מהאב לבן". אבל ג'ואי, האחרון בשרשרת הגברים, רקדן ואולי חולה איידס, הוא גם אח מטאפורי של מיני, בן מודח ומוגלה כמוה. כל ה"לקיחות" הללו, של אהובים "אסורים", הן השתקפותה של התשוקה הצפה של מיני, המיטלטלת בין תחליפים והיפוכים ("וכך נותרתי פרוצה לתשוקותי המתפרעות פעם אל האב ופעם אל הבן"). נראה כי הייה רוויים רגש חופשי, המתביית בכל פעם במקום אחר. אבל מיני, בעודה מאתרת שוב ושוב נשים "נעזבות" כמוה ומזדהה איתן - נאח7ת רגשית בעיקר בנשים "הלוקחות", אלה שהגשימו את משאלתה שלה. במפתיע היא חשה כלפיהן "כמעט אהבה כמוסה", על גבול האירוטיות (כדאי לשים לב, למשל, לסצינה החוזרת של ריקוד הוואלס עם איידה ועם עטל). כלומר: במין היפוך נועז ממירה מיני את אהוביה האסורים בנשים "הלוקחות" אותם 1"נדמה לי שדמותה של אמי החורגת התערבבה לי בחלומי בדמותו של הלל"). ויותר מזה : דומה שמול עטל, היא גם מפנימה את דמויות הגברים, הלל וג'ואי, כבעלת יפוי - כוח מהם : היא - עצמה מחליפה דווקא אותם 1כפי שסבתו הרבנית של הלל מחליפה את סבו אצל חסידיו). בכך מתחיל המסע המהותי שלה. הסובלימציה שבסוף הספר (ניצחון גדול? ויתור אירוני, כמו של שכנתה סוזי?) חוצה את הגבולות המגדריים והופכת אותה מאשה ל"קול בלבד", למי ששרה "בלי בושה ובקולי - קולות" ; למעין אלישע, שאליהו השליך עליו את אדרתו, ושהמיר הורה במורה ; למי שמצפה לרשת כפליים מרוחו של אביה. מסע החניכה הסוחף הזה נתמך בלשון הייחודית, המאופקת והמחשמלת של בת שחר. דומה כי הרומאן שלה ילווה את קוראיו ימים רבים אחרי סיום הקריאה, גם משום שמה שהוצע כאן הוא רק סיפור קריאה אחד מבין האפשריים. מ.פ....

שלוש נובלות סוחפות ומרגשות על נשים דתיות הנאבקות על דמותן, על מקומן, על רגשותיהן, ואינן מוותרות על התקווה לאהוב. במסגרת משפחתית סגורה ולוחצת - בצילו של אב נוקשה או בעל אדיש - לכודות במחיצות המפרידות בין גברים לנשים, בין צו הלב לערכי החברה, בין אינטימיות לצביעות - כל אחת מהן מנסה לתת צורה וביטוי לכיסופיה, למצוא אהבה. וכולן חשות שחייהן הפכו למלכודת חונקת. כתיבתה של חנה בת שחר אמינה ומדוייקת. היא בורחת מן הסנסציה הזולה, ואינה נכנעת לסטריאוטיפים חברתיים מוכנים מראש. ההתנסות של כל אחת מן הדמויות הנשיות שלה עזה, חריפה, ייחודית. בערפל כבד של תקוות כוזבות או טמירות, פחדים הזויים או ממשיים, הן מגששות את דרכן אל האור, אל האמת, אל עצמן. לא תמיד הן מצליחות להתמודד עם הגילוי המר והמכאיב שממתין להן בסוף הדרך. בנסיונות ההיחלצות שלהן הן הורסות את אושיות עולמן ופוגעות באנשים הקרובים להן, ולבסוף הן שבות אל עצמן ואל השארית העוממת של חייהן....

דרך סיפור משפחתי שהיחסים הבינאישיים בו כביכול מובנים מאליהם, מתגלים ומודגשים בעלילת הסיפור דווקא היצרים הקמאיים, הראשוניים, המשותפים לכל בני אנוש: הכמיהה לאהבה, ליצירת קשר ולהתקרבות זה אל זה. "...מהו הדבר שמשך אותי בגבריאלה. בתחילת היכרותנו היא היתה מוארת. שמחתי בה כשהגיעה מרחוק. לה אין בארץ משפחה מלבדנו, ולי דודתה המבוגרת, אין ילדים. שמחתי לאמץ אותה לא רק כאחיינית אלא גם כבת, כידידה קרובה. ...ממתי נעשה הקשר בינינו יוצא - דופן? התלות ההדדית התחזקה גבריאלה אימצה אותי לבת - זוג?" "...למה הנערה הזו כרוכה אחרי. מה היא תובעת ממני? הא~מנם רק ידידות וחיבה אימהית, רק זה ולא יותר? רגש עכור מציף אותי. אותו רגש שתוקף את החזק ומסית אותו להתעלל בחלש. הרגש שגורם לו להתנער מן האחר, לדחות אותו, להשתחרר מכל מחויבות כלפיו. והלוא באמת צר לי על גבריאלה. בדידותה החשופה זועקת. ובה - בשעה היא גם מעוררת בי טינה וסלידה. האם משום שהיא מציגה מולי בראי הפוך את בדידותי שלי, את ההזדקקות שלי לחיבה ולאהבה. דמותה השחוחה, המובסת, אינה שונה הרבה מדמותי שמיטגנת פה בשמש הקופחת. משתוקקת כמוה לזכות במעט תשומת לב." בעט עדינה ובאיזמל חד חושפת בפנינו חנה בת שחר את פני השטח ומה שמתחתם. את המשפחה והתנהלותה ואת הזרמים התת - קרקעיים שפורצים מדי פעם, לא בהתפרצות וולקנית סוערת אומנם, אבל בעוצמות דומות של רגש אנושי המגשש ומחפש נתיב ופורקן לצורכי הקירבה והחום הנחוצים כל כך על מנת לחיות. נימפה לבנה, שעירה משוגעת הוא ספרה השביעי של תנה בת שחר, שמה הספרותי של סופרת החיה וכותבת בירושלים) וכמו בספריה הקודמים היא פורשת גם כאן מחוזות לא - שכיחים בסיפורת הישראלית....

ב"יונקי הדבש המתוקים", שם 'מתוק' לסיפור אהבה אפל ונוקב, מנסה 'אשת - פוטיפר' מודרנית לפתות גבר זר - סטודנט יפאני ליידיש - ונכשלת. כישלונה הוא חלקי, שכן באפילוג לסיפור תופסת בתה המתבגרת אסנת את מקומה, ומנסה לכתוב מחדש - באור חדש, הרבה יותר רך ואופטימי - את סיפורה העצוב של משפחתה. זהו סיפורם של אם, אב ובתם, המתאהבים כולם באותו זר מסתורי, מקבילו של יוסף מספר בראשית, שחנה בת שחר מעדיפה לכנותו בשמות אחרים, זרים ומסתוריים הרבה יותר. הדמות הדו - משמעית הזאת מתגלה גס בסיפור המופלא הפותח את הקובץ, "כנפי החסידה". הפעם שמו יסיף, וכבני דמותו מן הסיפורים האחרים עסוק גם הוא באותה מלאכה נוראה של הבדלה: לאו דווקא בין קודש לחול, כי אם בין חלום למציאות, בגידה ונאמנות, תשוקה וטאבו, ברכה וקללה, אהבה "מותרת" ואהבה "אסורה". זהו סיפרה החמישי של חנה בת - שחר (שמה הספרותי של סופרת חרדית החיה וכותבת בירושלים), והיא נוסקת בו לגבהים חדשים של עוצמה רגשית וגיבוש אמנותי. ספר סוחף, מרגש ומפתיע, בולט ביופיו ובזרותו על רקע הסיפורת הישראלית בת ימינו....

רחלי וייס, נערה אמריקנית הלומדת במכללה בירושלים, מתאהבת בינקי נר, רופא מתמחה שמטפל בה בבית החולים, אלא שהוא מעדיף על פניה את אחותה הבכורה לאה. ימימה בת השבע-עשרה סועדת את אביה, המכונה 'איוב', במעון שהוא שוהה בו אחרי שלקה במחלת עור קשה. לאט-לאט היא מתוודעת לאסון מחריד שהתרחש בעבר במשפחתה, ובמקביל מתעוררת בה משיכה לאחד הנערים החוסים במעון. אלו הן שתיים מארבע הגיבורות בקובץ הנובלות המקורי והמפעים של חנה בת שחר, השואב את השראתו מסיפורי המקרא......

"האם אהבה היא משחק של העמדת פנים? רטט הקול ונעימתו, המבטים החמים והחיוכים, המגעים החשאיים וכל יתר הגינונים שקוראים עליהם בספרים, האם אינם אלא מסכה שאדם לובש כדי לחפות על יצר אחר, אנוכי?"   בלה, גיבורת הרומן החדש של חנה בת שחר, היא אישה יפה ורגישה המנסה למצוא את דרכה, כאישה וכאם, בקהילה ירושלמית דתית. כאם נאלצת בלה להעלים עין מאירועים חריגים המתרחשים בין כותלי ביתה. בשל חולשתה היא בוגדת באמון שתי בנותיה ואף נאלצת להתנתק מהצעירה שבהן. כאישה מתקיימת בלה באמצעות "חיים שאולים" - אהבת ילדות שלא מומשה, הארוס הבוסרי של בנותיה ושל מחזריהן, ופרשת חברות טעונה בינה ובין סטודנטית שזהותה המינית אינה ברורה.    הרומן צללים בראי מתרחש כולו באזורי דמדומים. אלה הם אזורים מפתים ומסקרנים, חיוניים ומאיימים. כאן מתמזגים, במיזוגים שונים, עובדות ופנטזיות, דתיוּת וחילוניות, מיניות נורמטיבית ולא־נורמטיבית - והכול במינונים ספרותיים מדויקים ומשכנעים.   כישרון הסיפור הגדול של חנה בת שחר מתבטא גם בתיאורי הנוף שלה. זהו נוף ריאליסטי ואמין שנשקפים בו כמו במראה עמומה - אבל, כבדרך פלא, בבהירות גדולה - הלכי נפש סבוכים. צללים בראי הוא רומן סוחף, שדמויותיו, הלפותות בצבת מוסכמות חברתיות שמרניות, הכמהות לאהבה ולמגע אנושי חם, והאווירה החושנית־הדחוסה שבתוכה הן מתנהלות, נחרתות בנפשו של הקורא ואינן מרפות ממנו.   בצללים בראי, ספרה השמיני של בת שחר, היא מבצרת את המחוז הספרותי המיוחד שיצרה לעצמה, ובה בעת מבססת את מעמדה בשורה הראשונה של הסופרים העברים בני זמננו. יגאל שוורץ...

נפשה של מילי אינה מוצאת מנוח. היא מבקשת לשנות דבר מה מהותי בעולמה, במשפחתה, בה עצמה. שתי החמצות מכבידות על לבה: אהבה שהתלקחה בה אחרי נישואיה, ויחסיה הטעונים עם בתה היחידה. בניסיון לתקן מה שנפגם, ובכמיהה אל חום אנושי נעים ופשוט שיפשיר את חדרי הלב הקפואים שלה, מילי מזמינה את נכדה הצעיר לגור בביתה. אלא שחלומות לחוד ומציאות לחוד. נהר הקרח הוא רומן משפחתי מפלח לב, עמוק ולירי. חנה בת שחר מפליאה לפרום את פקעת החוטים הסבוכה הקרויה "משפחה". בסבלנות, ברגישות ובחמלה היא מתארת את יחסיה של מילי עם ליפא בעלה, עם בתה ועם נכדיה; את התום והאכזריות, את התשוקה ואת היצר התוססים באדם באשר הוא, ואת הצורך העמוק באינטימיות פשוטה. זהו הספר האחד־עשר של חנה בת שחר. ספריה זכו בשבחי הביקורת ובאהבת הקהל....

המדרכה הייתה צרה מלהכיל את ההמון שזרם לקניות ערב אחרונות. הם נהדפו לאחור, וכששבו ומצאו זה את זה הציג את עצמו בפניה בשמו, "סנדר", אמר, והתעורר בה החשש שמא ירצה ללחוץ את ידה. מחמת חינוכה הדתי אינה לוחצת ידיים לגברים זרים. אבל הוא שמר את ידיו בכיסי הז'קט ודווקא משום כך התחשק לה לראותן. האם הן גדולות וגבריות, או קטנות ונשיות? ומגען, האם הוא קר או חם, חלק או מחוספס? חוה, מורה לספרות בת עשרים־ושמונה, חיה בירושלים עם הוריה, המאוכזבים מכך שעדיין לא מצאה את האיש המיועד לה. בקורס להקלדה בשיטה עיוורת היא פוגשת בסנדר, עולה חדש משיקגו, הצעיר ממנה בשנים אחדות. בין השניים נרקם קשר מהוסס, המוביל לחתונה המיוחלת. הזוג עובר לגור בצריף בחצרם של יואל, מורו ו'פטרונו' הכריזמטי של סנדר, ואשתו המושכת אידה. בכושר התבוננות נדיר וביכולת סיפור מופלאה מתארת חנה בת שחר את רשת החוטים הנטווית סביב הזוג הצעיר והלא מנוסה, את נבכי הנפש של חוה ביחסיה עם סנדר, עם פטרונו, עם חברותיה ועם הוריה. סיפור על תשוקה נשית לאהבה ולחיים, המתפרצת, בין היתר, בתיאורי רחובות ירושלים והצמחייה האופיינית לה, אל מול סגפנותו של הגבר, שאינו רואה אותה ועסוק בעצמו ובצרכיו. סנדר הוא ספרה העשירי של חנה בת שחר. מספריה הבולטים: לקרוא לעטלפים (1989), שם סירות הדיג (1997), עץ הדודא (2013). בת שחר זכתה בפרס נוימן לספר הביכורים סיפורי הכוס (1985 ), בפרס ראש הממשלה בשנת 1994 , ובפרס גולדברג לספר עץ הדודא ב־2015 ....

רוחמה הידקה את ידיה בחיקה והחליטה להישאר לבדה. היא לא תלך עוד עם אלקה ולא תפריע לה. מוטב שתניח לה להתרחק ממנה. אבל אז הסבה אלקה את פניה אליה וקראה בשמה. ובעוד היא מחזיקה בידיות כיסא הגלגלים, ולא מרפה ממנו מחשש שיידרדר, עיניה הביטו בה. היא לא התקרבה אליה ולא נפרדה ממנה בחיבוק כהרגלה, אבל אהבתה לה וחמלתה עליה השתקפו במבטה. ״אל תדאגי, רוחמה. הכול יהיה בסדר. אני מבטיחה לך,״ אמרה לה, וחזרה ואמרה ברוך: ״אני מבטיחה לך.״ רוחמה, צעירה חולנית בת עשרים ושש, פוגשת את מנחם שהתייתם מהוריו. לאחר נישואיהם מחלתה של רוחמה מחמירה, והיא מתקשה להרות וחוששת שהמחלה הפכה אותה לעקרה. על אף אהבתה לבעלה היא בודדה ומיואשת, וכשהיא מתיידדת עם אלקה, מטפלת סיעודית מפולין הצעירה ממנה בשנים ספורות, היא מוצאת נחמה בחברות זו. ברגע של קרבה אלקה מבטיחה לה ש״הכול יהיה בסדר״, ורוחמה מאמינה לה בלב שלם. ימים רבים היא מהרהרת בהבטחה זו בהקיץ ובחלום, בלי לדעת אם היתה זו אמירה סתמית, אשליה או הבטחה ממשית ואמיתית. כמו בספריה הקודמים של חנה בת שחר גם במרכזו של ספר זה אישה המתמודדת עם חסר ועם התשוקה למלאו. עקרותה של רוחמה אינה רק פיזית אלא גם רגשית, ותקוותה לילד, היא גם התקווה לנחמה. לאושר. לשלמות. כדרכה מצליחה בת שחר לגעת בחלקים האפלים של הקיום האנושי בלי לוותר על הנחמה והחסד שבקרבה האנושית ובאהבה. חנה בת שחר היא מחשובות הסופרות העבריות בנות זמננו, הרומן מה שהבטחתי לך, הוא ספרה ה־12 .ספריה זיכו אותה בפרס נוימן, פרס ראש הממשלה ופרס גולדברג. ...