יצחק לאור

יצחק לאור

סופר


1.
הופעתו של "עם, מאכל מלכים" היא חג נדיר לספרות העברית, כי הרומאן העז והרב קולי הזה ראוי, לדעתי, להיחשב כאחת מפסגותיה. רב-קוליותיו ניכרת קודם כל באפקטים המרובים שלו, בכתיבה הסוחפת שגורפת את הקורא בדרך הדומה לאובדנה: במשפטים רחבי נשימה ועם זה תזזיתיים: בתערובת של ניכור ואירוניה בוטה עם קטעים חמים, מצמררים עד דמעות: בהגזמה הגרוטסקית ועם עמודים לרוב של צחוק לעילא, יחד עם התמקדות שמעטות כמוה בפרטי ריאליה, בשברי רגעים, בהרף עין: בדימויים נפלאים שמלווים אותך ימים רבים לאחר סיום הקריאה, בספר שבא להטעים את הארעיות של כל דימוי שהוא. אי אפשר לתמצת את תוכנו של ספר זה, שבצד חוכמת הלב, הלשון, והעין, הוא גם ספר שמתמודד עם עצם הסמכות העריצה של המכונה המשומנת של הסיפור, ומפרק את מושג הגיבור גם בשדה הקרב הנרטיבי. כי חלפו להם הימים שבהם אפשר היה לסכם את עובדותיו של אירוע כלשהו, כאילו האירוע עצמו חדל כבר להתקיים עם הסיכום. את הספר הזה הלוא מאפיינים הקולות המספרים ושבים ומספרים אחרת, זיג-זג לשמאל, זיג-זג לימין, יותר כמו צמרמורת מאשר כרצף של זיכרון, והסיפור מאבד את הזמן, ואפילו את הדמות המרכזית, כטובע ושב ונאחז בהם. נוכל לומר, כמובן, שזהו אנטי-אפוס גדול של מלחמת ששת הימים, הצד האפל, ההפוך, של מעין "ימי צקלג" (שגם הוא אנטי-אפוס, אחר). ולא במקרה במרכזו בסיס אספקה מתפורר, חיילים עלובים כצאן, רובצים ומתגרדים וחולמים ובוהים ומנמנמים - לא כלום גדול ורקוב, האלטרנטיבה לבסיס השריון הנערץ הסמוך, שכל חייליו נהרגו ביום אחד. באביב 1967 התגלגל לידי חיילי השירותים מסמך סודי שממנו הם מבינים כי מלחמה איומה עומדת לפרוץ בקרוב, מבצע בזק בן שישה ימים שיארך שנים רבות, והם מחליטים למנוע אותה, ומצליחים. "ואימלמא מנעו אותה הבוהים, דבילים גמורים וחסרי כל עניין בשום דבר בעל ערך, יכול מאוד להיות שלא רק חורבן היה מומט, אלא אפילו מנחם בגין היה עולה לשלטון ר"ל, בעקבותיה". ה"היסטוריה" האלטרנטיבית הזאת, היא אולי מה שמצפים לו מלאור - אך מה לה ולספר שהצעה כלשהי של עולם ומלואו נתפסת בו כשקר, כי אין דובר אחר בעולם שיוכל להצביע ולומר, זה כל העולם, יש רק חלל גדול של קולות, וצירצורים, ושרשראות הגיוניות מתוך עצמן וחסרות כל הגיון מחוץ לעצמן, והאנשים הולכים בכיוונים ובקצבים שונים ולא בהליכת מארש אחידה. אין זה ספר על שלום ומלחמה, כי עצם ההיסטוריה נתפסת בו כמיפוי סיזיפי ומגוחך של שדה מוקשים שהניחו הדורות הקודמים. הצבא הוא רק מעבדה לחקירת רוח האדם, וכלא 6, משירי הספר, הוא מטאפורה אוקסימורונית דווקא לחירות הקיום האנושי. אם אפשר לתהות אחר נושא סמכותי, קולקטיבי, בספר החותר נגד כלא הנושאים הגדולים, הרי שזה משהו מסוג השאלה "מאין באת ולאן אתה הולך", שעצם מתן התשובה עליה מופרך. זהו ספר המחפש אחר קצת רוח האדם, קצת חירותו, קצת קולו הפנימי, והוא עוקר גדר אחר גדר של כלאי התודעה האנושית, קריאות של "אני ה` אלוהיך" או "הקשב" של מפקדים רואים ואינם נראים, הזכרון הלאומי אך גם הפרטי, היסטוריה וביוגרפיה. עבר רדוף אשמה, פנטזיות של גברים על נשים ולהיפך, מסגרת המשפחה, אפילו שמו השרירותי של אדם, או עצם הכלא של הזהות ואפילו הלשון. כל דמויות הספר חיות סיפור כפול, כי הסיפור הוא קריעה, והחיים הם קריעה, וכל איחוי סיפורי לא יוכל להתעלם מן הקרעים שהוא גורם במקום אחר. כמו אוניה מתרחקות כל דמויות הספר מן הגדרות האלה, אל הבהיה והשתיקה, אל הנסיון לבטל את הזיכרון. מצד אחד סח איפוא הספר את תהילתה של הרוח הבוהה, החופשית משום כך כמו אבק. קולות באים מפה ומשם, וכמו בלילה בכלא 6 (446) אין שום מרכז וקשר. אבל החופש הזה, הוא גם ריק והתפוגגות. הנסיון לשכוח "מאין באת" של עקיבא בן מהללאל (שבספר!), ולבטל את הזכרון הטראומטי, כמוהו כסניליות. חירותו של האדם, יודע הספר, מפעפעת גם בהערכת הזמן והמקום, כשהוא לוחם למען מפקדיו ומדינתו. שירת ``התקווה`` של החיים בכלא 6, במסדר יום העצמאות המאוחר, היא גרוטסקית אך גם מרגשת. רפי ילך משם אולי להיות חייל קרבי, וזו גם חירות של רוח אנושית. כי במקום שיש רק שאלות ופחד גדול, ואין תשובות - רק עצם התנועה הלא צפויה בין סיפור אחד לאחר, בין זהות אחת לאחרת, בין הכלל ללא כלום, היא הרוח החופשית....

2.
3.
לייצג את הרומאן המאז'ורי הזה, ההולך - בגדולות, המחליף שולות בינ פרק לפרק, המתוזמר בשלל - צבעים בתוך כל פרק, המשייט בין הדוקר - בלב והמזיל דמעה לבין הפארודיה הקומית והגרוטסקה האכזרית - לייצג אותו בחלון אחורי קטן של גב הספר, הוא כמו לייצג סימפוניה באמצעות כינור קטן. העלילה כאן היא הדברים הרבים והלא - שגרתיים שקורים לדמויות רבות, שכולן גם מנסות לפעול, לדבר בהגדלה, ללחוש, לגמגם, ותמצות "מסודר" של המאורעות, אגב הצבעה על "מכנים משותפים", חוטא לכוחו של מה שקורה בפועל; למשיכה של הפרטים, לקריאות, להשפעה של מגוון דרכי המסירה. איך נכפה הוויה סטאטית, קרה, על רומאן החותר אל הדברים בהתהוותם, שקוראיו אמורים להתהוות עימם ? כיצד ניתן תמצית פסיכולוגית של דמות ברומאן החושד בכל ייחוס סיבות לאירועים בכלל, ובסיבתיות פסיכולוגית בפרט ? ואיך נדביק איזו הכללה גדולה לרומאן המוצף מצבים אנושיים "קטנים" והמבקש להביע שהאמת צרודה, מגמגמת, מתפתלת? התרחשויות רכות ברומאן קשורות באלוף אדם לוטם, מי שניהל הרבה חיים חשאיים, גם תרם "תרומה גדולה". ב1990 - הוא נאחז במעין שנאה לדמותו, רוצה להיאהב עוד פעם לפני התפוררותו הגמורה של הגוף, בעצם מתאווה לכליה ולאהבה, רצונות סותרים ומתלכדים. לאחר שניסה לתקן את יחסיו של חברו הטוב מילדות, דודו רותם, עם אשתו, אבל גרם למותו בהתרסקות מסוק, הוא נתקף צורך נחוש ואכזרי לתקן את כל הטעויות שעשה במהלך חייו, לבטל את מפעל חייו באמצעות פעולה ענקית של מחיקה, שלא תשאיר דבר מן המעשה שלפני המחיקה. שורה ארוכה של גברים שוקעים מאכלסת את הספר, גברים חסרי כוח, שחשים עצמם בעלי כוח ונדבקים למה שהם מדמים כמוקדי כוח. התפוררותה של הפעולה הגברית הכוחנית היא "מכנה משותף" לרבות מן הדמויות - גברים המבקשים לתקן את חייהם, קרובים למוות, חשים רגשי אשמה על עוולות, מבקשים להיאהב שוב, חיים את אינאונותם ב"קרנבל" של סקס שנראה כאובססיה חסרת - פשר. אם הם דוחים אותנו באלימות ובציניות שלהם, הם יגעו בלבנו בפרק הבא; לאור כמו מוסר "גרסאות" חדשות שלהם בהמשך. הם יגלו חמלה אנושית, תחזור ותצוף אצלם איזו סצינת ילדות כואבת, יעלו געגועים לאב או לאם, דאגה לילדים. יש להם גם סוד אפל, אולי חלק מהזהות שלהם הוא העמדת - פנים, טועים כהם שהם מישהו אחר, מה אנחנו יכולים לדעת על האדם מלבד שמו ? האחידות של הדמות היא בדיה ספרותית. בין תרומותיהם לרוע מסתתרות גם כוונות טוכות (אומנם בלי התוצאות המקוות. לוטם, כשהוא בא לעשות חסד, מצליח בעיקר להמית). מדמות לדמות גם המספר מחליף את האקלים הסגנוני שלו. לעתים הוא פארודי, לעתים שופט, לעתים מטמיע בלשונו את הדמות ברוב אמפטיה, לעתים אומר בשבילה מה שהיא עצמה אינה מסוגלת לומר. חשובה לרומאן הזה הפרימה, קריאת - התיגר על הנטייה לאחות. יש לנו כמה וכמה גדי, יוני, הגר, אדם, שאין שום קשר ביניהם. שורת פרטים חוזרת אצל דמויות שונות ומתעתעת בנו. מצד שני, כמו במלודרמה, בקומדיה, באופרה, ברומאן של דוסטוייבסקי, מתגלים זימונים מפתיעים, נחשפים קשרים בין כולם לכולם, כפי שיכול לקרות רק בבדיה הספרותית. אם נבקש אמירה מרכזית בתוך הפרימה הרב - קולית נוכל להצביע על התפוררות הפעולה הגדולה. אין - האונים הגדול בספר הוא אי - היכולת לפעול פעולה מוסרית משמעותית ושלמה בעולם, פעולה שתהיה ממש שלך, תוך שליטה על התוצאות, פעולה מתקנת, משנה עובדות. לא מחאה, מהתלה, סקנדל, הפגנה, כתובת - קיר, או אפילו בגידה, מעשים שנספחים לדבר שהם יוצאים נגדו, אך מותירים אותו אחריהם בלי שינוי (כמו סירובה של אלמנת האלוף רותם להכניס בעלי מדים לביתה). בתוך הרוע של העולם אתה תמיד סוכן של משהו גדול יותר, נפעל, ממלא תפקיד. האם הנשים בספר, החיות בצל הגברים, פועלות אחרת, במעשים צנועים יותר, חשאיים ? אפילו אצל אדם לוטם, פעולה קטנה אחת, ממושכת, של מתן - בסתר אולי אינה משנה את העולם, אבל סופה להעניק למישהו רגעי חסד בסוף הרומאן. מ.פ....

4.
5.
6.
המשורר והסופר יצחק לאור ממשיך כאן את הפרויקט המסאי בו החל עם ספרו אנו כותבים אותך מולדת. בשני תריסרי מסות הוא משרטט בחריפות את פניה המרובים של ההוויה הישראלית - החברתית, הפוליטית והאידיאולוגית. בדברים שהשתיקה (לא) יפה להם מעלה יצחק לאור את הממשי הנחבא מתחת למילים: מילות הספרות המדושנת מעצמה, מילות העיתונות, מילות פוליטיקאים ואינטלקטואלים - מילותיה של הישראליות הבטוחה בעצמה ובשקריה. מאידך גיסא, לאור חושף כמה היבטים מאהבותיו הגדולות בתחומי הספרות העברית - חנוך לוין, ס. יזהר, יאיר הורביץ, אבות ישורון, אורי צבי גרינברג ואהרן שבתאי. לצד אלה, הוא כותב על פרויד, ברכט, מרקס, המרקיז דה סאד, בוקאצ'ו ועוד, ומתייחס לתיאוריות של לאקאן, פוקו, אדורנו ודלז. דברים שהשתיקה (לא) יפה להם הוא ספר עז מבע, הכתוב בסגנונו המסאי הייחודי של לאור, המוכר לקוראים מרשימותיו במדור "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ"....

7.
ספרו אנו כותבים אותך מולדת מתמודד יצחק לאור עם כמה מיצירותיהם של הסופרים הישראליים המרכזיים (קנז, יזהר, עוז, א.ב יהושע ואחרים) ומתאר באמצעותן את ``הסיפור הישראלי`` כמו שהוא משתקף בספרות ומחוצה לה. ספריו הקודמים של יצחק לאור: מחוץ לגדר (סיפורים, 1981) הוצאת כתר נסיעה (שירים, 1982) ספריית פועלים רק הגוף זוכר (שירים, 1985) ספרי אדם אפרים חוזר לצבא (מחזה, 1987) הוצאת טימון שירים בעמק הברזל (שירים, 1990) הוצאת עם עובד לילה במלון זר (שירים, 1992) הוצאת הקיבוץ המאוחד עם, מאכל מלכים (רומאן, 1993) הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד...

8.
9.
10.
זהו ספר על גברים ועל נשים, על מין ואהבה, על מלחמה שנגמרה, על חלומות, על מעשה הסיפור, על הגירה ועקידה, על אהבה עזה של הורים לילדיהם ולילדי אחרים, על געגועים שהם מלכות הסיפורים. יש בהם דמיון עז, ואין להם גבולות. הגבולות בין הניגודים מסומנים לעד, ובבירור, אבל שבים ונטרפים. שלושים ושלושה סיפורים, חלקם קצרצרים, חלקם נובלות ארוכות. אפשר לקרוא את הסיפורים כשלעצמם כמובן, ואפשר לקרוא אותם גם כמפתח לשלושת הרומנים של יצחק לאור....

11.
הקבצים שבספר: * נסיעה * רק הגוף זוכר * שירים בעמק הברזל * לילה במלון זר * שירים על רוע...

12.
במונוגרפיה שלו, מתמודד יצחק לאור עם התיאטרון של חנוך לוין, ועם תפיסתו האמנותית כפי שנוצרה בסאטירה הפוליטית, בקומדיות ואחר כך במחזות המיתוס. במרכז ניצב התיאור המיוחד לקומדיה של חנוך לוין, זו המתרחשת סביב העדרה של דמות אב וסביב מרכזיותן רבת המשמעות של האשה והאם. לאור קורא את מכלול יצירתו של לוין באמצעות תורת הספרות, הגל, ניטשה ופרויד, מהם הושפע המחזאי, והוא מעמיק את הניתוח בעזרת הכתיבה התיאורטית של לאקאן, ז'יז'ק, דלז והוגים אחרים בני זמננו. בלשון בהירה ומרתקת נחשפות שוב גאונותו של חנוך לוין ומרכזיות יצירתו בספרות העברית החדשה. המשורר והסופר יצחק לאור פותח בספר זה מרחב אינטלקטואלי נועז. ברוחב השכלה, השראה, וּוירטואוזיות, הוא מוליך אותנו לתובנות מאירות על חברו הטוב, חנוך לוין, ועל האופן המרתק שבו אפשר לכתוב ניתוח של יצירות ספרות....

13.
יש מעט רומאנים בספרות העברית המערערים על עצם אפשרות הרומאן, או על עצם תפיסת ``הדמות`` האנושית (שאינה אלא יצירת ספרות, ``ומחוץ לספרות אין דמויות`` - אבל גם אין ``מחוץ לספרות``). הרומאן של יצחק לאור עושה את שני הדברים, בלי שום ניכור ``פוסט-מודרניסטי`` או יובש. הוא נוגע ללב וסנטימנטלי, וקומי, וגרוטסקי, ולפרקים ברוטלי, ותמיד נועז וצבעוני. כמו ב``האף`` של גוגול, גם כאן הספר אינו מאפשר לזייף עלילה אחת עם סדר, סיבוך והתרה, ואפילו לא שתיים-שלוש אלטרנטיבות (אלא אינספור), ואף לא לבנות דמות עם רציפות של זהות מתפתחת (אבל יש פארודיה מבריקה על איחוי חוטים בסיום). מי שרוצה להיאחז במשהו, ימצא כאן מחיקה של עלילה בסט-סלר: בכיר בשב``כ, ממושקף ומצולק, שהתאסלם ונעלם ממקום שירותו האחרון בעזה, אחרי שאסיר חשוב חמק לו מהיידים - מאבד את זהותו, או את אמונתו, או הולך לאיבוד לעצמו - חוזר כאודיסאוס שבא ``מכוכב אחר`` - מחפש את האשה עם הילד שאינו שלו, לאחר שעזב אשה לטובתה - כך או כך, הוא בתל אביב בפרוץ מלחמת לבנון, מעכב ברחובותיה ברנו שלו שיירה של טנקים התועה את דרכה למלחמה, ומגיע למושבה במרכז הארץ, שם הוא מצליח לשמש כמורה גמגמן לספרות (מורה חתרני מעליז נפש, שמבלבל את כל המוסכמות של תלמידיו ומלמדם לזייף את כתב ידם או להתענג על נסיעה למקום זר בזהות בדויה...). אולי שמו יצחק (הבן של שרה), ואולי שרת בית הספר, ניסים, הוא האיש שאותו הוא מחפש, שאותו אינו רוצה למצוא, הסוכן שלו איסמעיל, שבגד וגרם לפיגוע, ושנטש את אשתו ושלושת ילדיו במחנה הפליטים (אחד מהם אבד בחיפושיו אחר אביו), ושמא הוא אחיו האובד של המורה (אולי רק ``אחיו`` כמו יצחק וישמעאל). האם המורה (שנעלם בהמשך) הוא גם המהדי (על שם שבתי-צבי שהתאסלם), המוליך את ילדי מחנות הפליטים אחריו במעין מסע שיבה (בשירות השב``כ, או נגדו?). כל אחת מגלריית ``הדמויות`` הצבעונית והתוססת שבוי ב``קורי אירועים`` אפשריים כה רבים, המוציאים זה את זה, כי הקוהרנטיות היא זיוף מזיק, שמחירו צנזורה מודדת. לאור מפיח אש וחונק אותה. ``דמויות`` רבות מכוונות באותו שם (גדי, שפרה); לאותה ``דמות`` כמה שמות. אין בזהות יותר משם שרירותי. החלפת שמות, נישואי תערובת, התחזויות, טעויות בזיהוי, מתיחות, גילומי תפקידים ואפילו חילופי מין - ממלאים את הספר. ומי באמת יודע מי אביו הביולוגי? נושאו של הספר הוא המופרך שבעצם הזהות, האישית והקולקטיבית, שאינה אלא סיפור אפשרי מתוך רבים (וכל ההבדל בין ערבי ליהודי, בסצינה מבריקה, הוא ההבדל בין סיפור לסיבור). כל אדם בספר הזה אינו זהה לעצמו. פנים רגיש וכואב אינו עולה בקנה אחד עם אקטים גסים; שרתים ויומנאים הם הוגים גדולים (או מצטטים): ``כל אחד אומר בדרך כזו או אחרת: אני לא אני``. הקשר הרופף בין האדם ל``סיפור העצמי`` שלו מוליד מצבים של האפלת הזיכרון. האדם נראה כפגוע מוח, ויכולתו להיאחז בעבר היא ``רק כמו בדימוי מאיר, כהרף עין``. אין זה רומאן ריאליסטי. אפשר לראות בו העצמה גרוטסקית, מעבדה קיצונית לבדיקת כל השרירותי שבזהות. הכלא, השב``כ והחקירות, הם משיאי המעבדה הזאת, כי תאי החקירה הם המקום שבו מבקשים אחר ``אמת``, שם, זהות, מניע, וכופים בעינויים סיפור מוצק מוכתב על ידי רצון עריץ: עלילה ממושטרת. וכל סוכן חשאי הוא מי ש``גם שולחיו אינם יודעים מי באמת אנשיו, ואנשיו אינם יודעים מי באמת שולחיו... ודו``ח שהוא מוסר הוא דו``ח על תנאי, כי הוא תיכף כותב דו``ח הפוך``. נותרים רק אשמה לא מוסברת, כאב, חסר מתמיד, עודף לא שייך, וסקס (חסר פשר, תמיד מחוץ להקשר הסביר, כי זה מה שזה), ואלה צפים וכושלים שוב ושוב בחיפוש אחר הנמקה ממצה (עלילה). לא בכל יום אנו זוכים לרומאן כזה, מול כל הספרים הקלים כנוצה....

14.
בקובץ סיפורים עז - ביטוי זה, מכונסים מיטב סיפוריו של יצחק לאור. ברקע הסיפורים - שולי הכרך, נוף של שכונות עזובות או מושבות קטנות ומזדקנות ושולטת בהם אווירה של מועקה חברתית ואנושית ומתח פוליטי מעיק, המוציאים לא אחת את גיבורי הסיפורים משלוות הנפש. על אף החספוס הבוטה של הסיפורים אין בהם עמדה חד - משמעית, והם חודרים בכוח ובכאב לרקמות עמוקות ורגישות של החברה הישראלית. בקרבה אינטימית ובריחוק קר הם מציגים מגוון מפתיע של דמויות טרגיות וגרוטסקיות הנמצאות ופועלות "מחוץ לגדר". נוסח קודם של ספר זה הופיע בשם "מחוץ לגדר" ב 1981 והוא הספר הראשון שפרסם יצחק לאור. באוסף הנוכחי נוספו סיפורים חדשים שלא נכללו בקודם, וסיפורים אחרים שנכתבו בידי המחבר. יצחק לאור, נולד ב 1948 ופרסם שישה ספרי שירה (ביניהם "רק הגוף זוכר", "שירים בעמק הברזל", "לילה במלון זר", "אוהב ימים" ו"כאין"), שני רומנים ("עם, מאכל מלכים" ו"עם רוחי גווייתי"), ספר מסות ("אנו כותבים אותך מולדת") ומחזה ("אפרים חוזר לצבא")....

15.
16.
17.
קבצים שבספר: נסיעה רק הגוף זוכר שירים בעמק הברזל לילה במלון זר שירים על רוע...

18.
בקיץ 1967, כמעט במקרה, נפגשים כל גיבורי הספר בבניין הממשל הצבאי בעזה, ובמשך ארבעים שנה מסבכים את חייהם אלה באלה, תוך ניסיון לפתור תעלומה אחת מעיקה: איך נעלם אסא, איש השב"כ המצחיק והלבבי? שבע דמויות מספרות את הרומן, כל אחת בקולה, ארבעה גברים ושלוש נשים, בתקופות שונות של חייהם. הם מספרים על עצמם ועל חבריהם, חלקם חברים משותפים, חלקם זרים. הסיפורים העולים מהפרקים משתלבים כדי סיפור אחד, רווי סתירות, ובכל זאת משכנע ומרתק, כך היינו. פגיעים, אלימים, תאבי חיים, צעירים, מזדקנים. לא רק פעולה של פענוח מאפיינת את הקריאה בספר זה, אלא גם פעולה של חציית גבולות. רות, שאול, גיטלר, גליה, בועז, תמר ואיציק – כל אחד מגיבורי הספר נערך אל מציאות סבוכה יחד עם הקורא, לפעמים מתוך קבלת הדין ולפעמים מתוך התנגדות. בכל פרק מתפרקת מערכת יחסי הכוחות שנבנתה עד כה, והיא מצטרפת לזו הנבנית מחדש עד הפרק הבא. רצף הקריאה תובע מן הקוראים להיות דרוכים. עלינו לבחון מחדש את העולם שחשבנו כי הבנו אותו והתקרבנו אליו, להדוף אותו ולבנות סיפור חדש תחתיו, כשאנו מובלים לגזור מסקנות מוטעות מעקרונות נכונים ולהפך. בשמונת הפרקים, מתואר הזמן שחלף מנקודות ראות שונות ולפעמים סותרות. בתוך כך נבחנת מידת האמת שבווידוי, כל וידוי, כל סיפור. מושגים כגון אהבה ואמת, מתעקש הרומן הזה לברר דווקא מתוך הסדקים המתפוררים, כאשר נדמה שאיש אינו מוכן לוותר גם על הקטנה שבאשליות. "יצחק לאור הוא סופר רב-כוח, שמנגח ושונא ובעיקר לא מתייפייף," כתב יורם קניוק. "הוא מזרים דם שחור בוורידי גיבוריו, וכותב במיץ של ברזל חלוד ולא בעט טבול באו-דה-קולון." זהו רומן רביעי ליצחק לאור, מגדולי הסופרים החיים בישראל....

19.
"מעשה בשני בסיסים סמוכים. האחד יחידת אספקת מזון, שחייליה הירודים בכושרם מעבירים את עיתותיהם בבהייה, בסכסוכים, בהזיה ובהתגרות, וסמוך אליהם יחידת שריון, שכולה דריכות, לכידות, משמעת והכרת הייעוד. מלחמת בזק פורצת לפתע וממיטה קץ טרגי על היחידה האחת. אבל בה בשעה נמנעת פריצת המלחמה על ידי יחידת האספקה, באמצעות מסמך סודי דמיוני המתגלגל לידיהם. "זהו משל בוטה ומורכב על היחס שבין ההיסטוריה הלאומית והרשמית לתחושת הקיום האנושי. האחת מנסחת את העבר, ממש כשם שהיא מעצבת את העתיד, באמצעות גיוס הפרט למערכות נורמות קולקטיביות. תחושת הקיום האנושי, לעומת זאת, מעמידה היסטוריה בלתי־רשמית, באמצעות אינספור נתונים פרטיים של כאב, אהבה, אלימות וחירות, נתונים שאינם מתיישבים זה עם זה ובכל זאת מהווים משקל שכנגד להיסטוריה הרשמית. "בעמודי הרומן רחב היריעה מאפיין לאור את הצמרמורת על כל גווניה ובני גווניה, ויוצר מסכת קשה ותובענית, המטלטלת את הקורא בין בוטות לעידון, אינטלקטואליות לחושיות, בין טרגיות לגרוטסקה קומית, ריאליות לפנטסיה ובין האפשרי למופרך. הקורא עשוי להתפעם, לצחוק, להתקומם ואף להידחות, אך בשום מקום אין הוא יכול להישאר שווה נפש." (מנימוקי השופטים לפרס הספרות העברית לשנת תשנ"ד, שהוענק לעם, מאכל מלכים) "ספר כזה רואה אור, אם אנחנו בני מזל, פעם בעשור." (אברהם בלבן) "לאור מפרט ומסכם את חוויית היסוד הישראלית של השירות הצבאי." (אריאל הירשפלד) "יצירת ספרות גדולה ורחבה, עמוקה ורבת־משמעות." (בתיה גור) "עם, מאכל מלכים הוא הספר החתרני ביותר מבחינה אידיאולוגית ופוליטית שקראתי בשפה העברית, למרות שאיננו פלקט פוליטי. הדמויות המאכלסות אותו חיות ונושמות. [...] לאור כתב המנון לחייל הפשוט, שלא קראתי כדוגמתו מאז מעתה ועד עולם של ג'יימס ג'ונס." (חיים ברעם) יצחק לאור הוא סופר, משורר, מחזאי ופובליציסט, יליד 1948 . מן הכותבים הבולטים והחשובים בישראל. מהדורה חגיגית זו של עם, מאכל מלכים רואה אור לרגל ציון עשרים שנה לפרסומו. ...

20.
21.
22.
23.
משיריו של יצחק לאור...

24.
25.
26.
27.
28.
29.
30.
31.
32.
33.
34.
35.
36.
37.
38.
39.
40.
41.
42.
43.
ספרי השירה של יצחק לאור: נסיעה | רק הגוף זוכר | שירים בעמק הברזל | לילה במלון זר | שירים 1992-1974 | אוהב ימים | כאין | עיר הלווייתן | יעמוד בני | ספר העדר ...


על אף ציון של ארבעה כוכבים, אציין כי בערך באמצע נשברתי והחלטתי להפסיק עד שהחבר שהמליץ עודדני לחזור אליו. פעם נוספת, 100 עמודים או מעט פחות אח... המשך לקרוא
3 אהבו · אהבתי · הגב
מאד מבלבל, ארוך ועלול להיות גם משעמם. הפואנטה לא ברורה. לחובבי יצחק לאור וספרות מיוחדת, "פוסטמודרנית"... המשך לקרוא





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ