יוסל בירשטיין

יוסל בירשטיין

סופר

יוסל בירשטיין (24 בספטמבר 1920 – 28 בדצמבר 2003) היה סופר ומשורר ישראלי יליד פולין, כתב ביידיש ובעברית.

ספריו:
במדרכות צרות, רומן מחיי הקיבוץ, עברית - מ’ רביד, תל אביב, התשי"ט 1959.
המוטבים, רומן, תרגום חדש מיידיש - מנחם פרי, הספריה החדשה, 2001
ציפייה ועוד סיפורים, משרד הביטחון, תשכ"ו (1966).
נסיעתו הראשונה של רולידר, ועוד שני סיפורים, מיידיש - נסים אלוני וי’ בירשטין; עם שמונה רישומים מאת יוסל ברגנר, ספרית פועלים, תל אביב, תש"ל 1970.
סיפורים קטנים, ליקט אלכס זהבי, עיבד משה מנור, ירושלים, תשמ"ה 1985.
כתם של שקט, קצרצרים, איורים - נורית ענבר-שני, הספריה החדשה, 1986 הספר הראשון שכתב בירשטיין בעברית, על-פי סיפורים שכתב לתוכנית "שעתיים משתיים" בגלי צה"ל.
ציפור כהה בדרך, הספריה החדשה, 1989
פנים בענן, רומאן, הספריה החדשה, 1991
אל תקרא לי איוב, הספריה החדשה, 1996
הבורסה, רומן, מיידיש - מנחם פרי, הספריה החדשה, (1984
סיפורים רוקדים ברחובות ירושלים, איורים - נורית שני, הספריה החדשה, 2000
סיפורים מאזור השלווה, עורך - מנחם פרי, הספריה החדשה, 2004
» רשימות קריאה בהם מופיעים ספריו (24):
1.
אלמן מתלונן על אשתו: שבעה חודשים אחרי מותה היא עושה לו בושות בחלומותיו, מתעלסת בהם עם הרופא הצעיר שלו / אשה שהתאלמנה מעבירה את ערבי ה'שבעה' בישיבה בחושך, צופה בחלון מואר ממול: זקן אוכל שם פרוסות נקניק טבולות בדבש / אהובה הצעיר של אשה ניצולת - שואה, שנורה בסוף המלחמה, חוזר ומופיע לנגד עיניה במלוא יופיו בכל - פעם שהיא מכינה לבעלה תפוח אפוי / המספר, כילד, מתלווה אל אביו לבית דיכאוני של סוחר, שהוא ואשתו חשוכי - הילדים לא צחקו במשך שנים. משחק ה"קפוץ עכבר" של הילד מעליז אותם. "אבא והסוחר נורו למוות בדרכם לטרבלינקה", נקטע הסיפור לרגע בשורת מחץ, וממשיך... ואחרי סיפורים כאלה, שבכולם יש איזו היאחזות בחיים - בהסטה, בעיקוף גדול של הצעקה הקפואה בפה, בעיסוק תזזיתי בדברים של מה בכך, שדווקא מעצימים את הרגש של הקורא - פורצת לספר עליצות גדולה בסיפור על רחיצת כבשים ועל רועה - צאן שתופר לכבשים חזייות ססגוניות, כדי שלא ןינקו חלב מהעטין של עצמן... בשלוש שנות חייו האחרונות עסק בירשטיין בכתיבת ספר שהוא - עצמו נתן לו את השם 'סיפורים מאזור השלווה' (השער הראשון של ספר זה, עד עמ' 35). ביניהם סיפורים שדומה שהם מפסגות יצירתו, בניקיון - לעילא שלהם, בבחירת הפרטים הגאונית, במעברים ובפיזור הווירטואוזי של החומרים המתחככים אלה באלה לאורך הטקסט. כ%40 - מן הקובץ הנוכחי הם סיפורים וטקסטים שטרם ראו אור בספר, ורובם מתפרסמים כאן לראשונה. מקום חשוב בתוכם תופסים "חלומות, 1978", ו"חלומות, 2003" - האחרונים, מחודשי חייו האחרונים, עד מותו ב24.12.03 - . יש בהם התמודדות מצמררת עם האינות והאינאונים, בכוח ספרותי לא - שכיח (על נסיבות כתיבתם, ראו בפתחי החטיבות). מן - הסתם אין אלה דיווחי חלומות של ממש, אלא מעין ז'אנר ספרותי - מיניאטורות, קצרצרים קצרים מן הקצרים של בירשטיין, שברובם, בניגוד לסיפוריו, היאני' אינו מספר - עד, אינו "ציפור שמקפצת ומציצה ולא מתערבת בעסקי אחרים", אלא הגיבור הרשמי של סיפורי - הנפש. עוד בספר, מה שסיפר לי יוסל במשך יום שלם ב1976 - ("קווים יחפים וצליל"), טקסט שאולי עשוי להזים סופית את "המיתוס" על בירשטיין הנוסע באוטובוסים בירושלים ומלקט את סיפוריו. כבמין פנתיאון של זיכרון - הפוך מוכנים כאן, כבר בשנות ה70 - , חומרים ש"יתרחשו" בסיפורים הירושלמיים רק בשנות ה80 - ואילך... שאר שערי הספר (ע' 256 - 39) הם נוסח חדש (כולל מבנה חדש) של סיפורי 'כתם של שקט' (1986), כפי שנדברתי עם המחבר בחייו. ליוסל בירשטיין אלפי אוהבים שאוהבים לאהוב אותו, שרואים בו נהג - סיפורים גדול, המתמרן ביד של רב - אמן את הסיפור עד לפואנטה שבסופו. עוצמתו של ספר זה מציבה את בירשטיין בשורה הראשונה של הסופרים היהודים - ישראלים במאה ה20 - , משום שמלבד כושר הסיפור הנדיר שלו, יש בכתיבתו גם אמירה בעלת רלבנטיות עצומה דווקא לישראל בעשורים האחרונים, ומאחורי הכוח התמאטי עומדת נפש מרתקת, מלאה אמפטיה ואירוניה (בעיקר אירוניה עצמית). נפש זו (על מלאכת הזיכרון והמעברים האסוציאטיביים שלה) היא הגיבורה האמיתית של הסיפורים, והבילוי במחיצתה לאורך ספר שלם הוא חוויה נדירה. מנחם פרי על הספר, ועל אמנות - הסיפור של בירשטיין, בעמ' 347 ואילך....

2.
רק קורא תמים יראה ב`כתם של שקט` (ספרו החמישי של בירשטיין) אוסף של אנקדוטות על תמהונים, שליקט מספר טבעי, בעל הסתכלות מצויינת בקוריוזים גרוטסקיים. להסתפק בכך פירושו לא רק להחמיץ את המירקם המורכב של הקצרצרים של בירשטיין, המטפל בפרטים מתוך השתהות של משורר: להסתפק בכך הוא גם להתעלם מאחת האמירות המשמעותיות והקשות על ישראל כאן ועכשיו, בצל עולם שחרב. ולא רק ישראל לאחר שואת אירופה - כי אוטובוס שלוש לנצרת עילית נוסע גם לגרוזיה, גם לרוסיה, גם למרוקו, אפילו להודו. לכאורה מפיח בירשטיין חיים ספרותיים בחצר אחורית, צדדית. שוק מחנה יהודה מן הקצה האחר, תחנות ברחוב צדדי, קבצנים, בעלי מלאכה כלים והולכים, שומרי לילה זקנים בנחלאות, שכנים בתחתונים לבנים ארוכים, מגרש שדים במילואים - עם שד תורכי קטן על הכתף השמאלית של אשתו. וגם אוסטראליה הנידחת, או קיבוץ, אינם שונים - כולם אינם אלא מין ביאלה-פודלאסקה. ולכאורה, ``הרחוב יושב בחוץ ומספר`` וצריך רק לראות מה שאיש מלבד בירשטיין אינו רואה. אבל המודל של בירשטיין הוא הירודוטוס, באותם מקומות שירד מן ההיסטוריה וסיפר סיפור, עשה אתנחתא בתיאור מלחמה וסיפר על שומר ראשו של המלך, שהמלך מכריחו להתבונן במלכה העירומה. כי עם שינוי קל בזווית הראיה ``התחבורה נעשית מצעד חג לאומי`` ואפילו בטן ירוקה של מערבל בטון היא הגלובוס המסתובב על צירו. על מה יש לכתוב אם לא על השואה? שואל מכר ותיק מן הבנק ויורד מן האוטובוס. ובירשטיין, שאינו כותב על השואה, נותן לנו את אחת ההתמודדויות הנוקבות ביותר עם ספיחיה. אין כאן קונפליקטים במובן המקובל. המתחים נוצרים על ידי המתבונן המעמת שכבות שונות של מציאות ברשת של דמיון וניגוד. הדמויות כולן התחילו חיים חדשים, לפחות פעם אחת, והן חיות, בו זמנית, לפחות שני חיים. והסיפור מתנהל רגל פה רגל שם, בזמן או במקום, כשהזכרון, הדימוי, או ההסתכלות, מעבירים עולם אחד לעולם אחר. המצב הגרוטסקי בסיפור נוצר מהכנסת יסוד זר, אשר, בו זמנית, בשינוי זווית, נבלע במציאות באופן אינטימי להפליא ומוזרותו ``מיובשת``. ההסתכלות האחרת הופכת קליפות לזר פרחים ושקיעה, בבוץ לתמונה אלוהית. פה ושם, חומרים המוכרים מסיפורים קודמים של בירשטיין הוזזו כאן לדמויות אחרות ולמקומות אחרים. לפעמים שואל לעצמו המספר מה שבעבר הוענק לדמות אחרת. מה שראה באמת בשוק ברמאללה מועבר כאן למחנה יהודה, ושיכור פריזאי, שביקש מקיר שיזוז, נשתל כאן ברחוב ירושלמי נידח. מכאן שאין לקבל בפשטות את הסיפורים כ``סיפורים מן הרחוב``. הצורך להרכיב ולפברק סיפור כמו מציאותי הוא צורך מרכזי של המספר ושל דמויותיו גם יחד. כולם כאן מספרי סיפורים כפייתיים - קורות חיים במעבר חצייה, סיפור בירידה מאוטובוס או בתור - חציו למאזין אחד וחציו לאחר. במשפט אחד, אפילו בתנועה אחת, נאספים 20 שנות חיים. הסיפור, כמוהו כבורסה, כבנק, כהיאחזות בחפצים ובאוספים, כמוהו כצחוק - מה עוד נותר לנו? רק איתם אפשר לקום שוב ושוב ולהמשיך ללכת. חיום של הבנה, הרגשת יחד מדומה, זוויות של אשליה, ובו בזמן מתנועעת מאחריהם צללית קודרת: ``בקצהו השני של הרחוב עוד נראו הרוקדים האחרונים שנעלמו בחושך, וכאן, מעל גג הטנדר השחור [של חברה-קדישא], ברחוב הריק, התנועע הזרקור ברוח והמשיך ריקוד שקט של אור וצל....

3.
ספר הקצרצרים של בירשטיין הוא אחד המבריקים והמענגים בספריו של נהג-סיפורים גדול, המתמרן כאן ביד של רב-אמן, בשלושה-ארבעה עמודים, סיפור וירטואוזי, שמפגיש תמיד יותר ממציאות אחת, יותר מזמן אחד, ומוליך את המפגש הזה עד לאבן המפתיעה האחת שמוטלת לקראת הסוף, מכה ומלכדת הכל. אלה סיפורים עם קמט בנפש ואוזן בלב, וגם הרבה צחוקים. האוטובוס המתמלא עד אפס מקום, עם נוסעיו הנאבקים להצטרף, לתפוס מושב, הוא לא רק הזירה החיצונית של ההווה החי, שממנה פורצים הסיפורים למקומות ולזמנים אחרים. הוא גם המטאפורה למהותם של הסיפורים, כי סיפור בספר הזה כמוהו כאוטובוס, וכדי להיכנס פנימה צריך להתכווץ. ירושלים היא עיר של שכונות, הקבץ שכולו קבוצות-שוליים, ואוטובוס עירוני הוא שכונה-זוטא חדשה וארעית על גלגלים. בין רמזור לרמזור מספר הנוסע את כל חייו. הנסיעה הקצרה, בקרבה הכפויה של אנשים שבדרך-כלל לא יזדמנו במקומות אחרים, יוצרת קשר משוחרר, פמיליארי; רגעונים של אחווה בעירבון-מוגבל, בלי היררכיות, בלי ריחוק, עם גבולות פרוצים בין המצחיק לרציני. בהיכרות-אוטובוס מומר האדם בשניים-שלושה פרטים של רישום גאוני, שמקבלים נפח בהינף קולמוס והופכים למשל קיומי. בנסיעות הקצרות בין התחנות, בטיפוס על מדרגת האוטובוס הגבוהה מדי, בירידה כשנסגרת הדלת, בין חלונות של שני אוטובוסים שנעצרים זה ליד זה ברמזור, או עד שיאספו את התפוזים שהתגלגלו מסל מתהפך – יש לדחוס חיים שלמים ברפליקה אחת. הרבה פעמים דומה שכבר לא יהיה סיפור, כי כבר אין סיכוי לסיום: הפואנטה השתהתה, וכעת לא נותר זמן. אבל ברגע האחרון, כבדרך נס, הסיפור מושלם. ...

4.
5.
"שמואל סולומיר מת צוחק בבנק שלנו" - כך נפתח הרומאן של בירשטיין, בסצינה האחרונה של העלילה, שבה מקבל הקבצן של בית - הקברות את פני המלווים כמו בעל - שמחה. אותו סולומיר הלוא היה נוהג לשכב בארון - מתים רומאי עתיק בחצר ביתו, כמו ילד בעריסה, לספוג חיים ושמש. כמוהו, כולם כאן שואבים אמביציה לחיים, התרעננות, חדווה ומין "תחיה", באיזו סמיכות למוות, ואכן הרומאן הגרוטסקי של בירשטיין הוא גם אחד הרומאנים העליזים והמצחיקים בספרות הישראלית. דרך "מציאות" שכונתית של חיפה התחתית, עם גלריה רחבה מאוד של דמויות המתחרות זו בזו בתמהוניות שלהן, ומסביב לסניף בנק פרובינציאלי, שידיד כמותו עדיין לא נברא בספרות - מעצים בירשטיין, בראייה מקורית, מאפיינים של המציאות הישראלית, ואומר, כביכול מן השוליים, משהו שמקנה לספר רלבנטיות ועוצמה, שמציבות אותו בשורה אחת עם רומאנים כמו 'תמול שלשום' ו'שכול וכישלון'. פרט כרונולוגי צדדי ומאיר: בירשטיין כתב את ספרו באמצע שנות השבעים )במאי 1976 כבר התפרסם נוסח של החלק הראשון ב'סימן קריאה' 6(. עברו שש - שבע שנים, והמציאות חיקתה את הגרוטסקה הלא - לגמרי ריאליסטית של הספר בעלילות הבורסה הישראלית ב.1983 - מי שיקרא את הסצינות המתאימות בספר, תוך מודעות לתאריכים, יוכה תדהמה. סניף הבנק הוא מרכז חיים שוקק ואינטימי, שדווקא התפקידים הרגילים של בנק מוזחים בו הצידה. עיקר פעילותו מתנהלת מחוץ לשעות הפתיחה, ובבתי הלקוחות, ליד מיטתם בבית - חולים וכו'. בחדרוניו הנסתרים של הבנק מודדים נעליים, ופקידיו באים לשמח לקוחות גוססים ומלנכוליים על ערש - הדווי שלהם בעזרת דוחות הבורסה, שכמעט כולם משקיעים בה בתזזית. בבנק הזה כותבים מכתבים לנפטרים אפילו אחרי מותם. אבל עולם - ומלואו זה, שרובו מתנהל על הנייר בלבד, אינו רק עסקיו של מנחם - מנדל בגלגול ישראלי. הספר גם אינו סאטירה על ישראל המשקיעה בבורסה, ואף אין בו הנגדה אמיתית בין הדמויות המבקשות לעשות כסף לבין אלה שמן הצד האחר של המתרס, העסוקות ב"רוחניות" מכובדת - הקמת ספרייה לספרי יידיש, מוזיאון, פרוייקט של שימור בתי - העלמין היהודיים באירופה וכו'. דמויות הספר, משני צדי המתרס, העוסקות באובססיביות ועל - ריק בפרוייקטים למיניהם, תיעודים, ניהול רשימות וסיכומים, נקשרות כולן, כך או אחרת, בשואה. פעילותן היא, בסופו של דבר, גלגול והמרה של השואה, לעתים בכמה שלבים )למשל, סולומיר, שמבקש להקים מוזיאון וספרייה, נזקק לשם כך להלוואה מהבנק, ומאחר שאין לו ערבים, הוא הופך להיות צייד - לקוחות של הבנק, ומביא אליו תושבי בתי - אבות, שמשקיעים את כספי השילומים שלהם במניות. בתמורה הוא מקבל הלוואה להקמת המוזיאון שלו, שהופך כך להמרה בארבעה שלבים של השואה(. בעומק - כל המציאות הקדחתנית של הספר היא המרה של המוות והחורבן, הכחשתם הנואשת. בירשטיין תפס בספר הזה משהו בלא - מודע הקולקטיבי של ישראל שלאחר השואה. לא רק שגעון הבורסה, אלא גם הצחוק, הזמרה, הדיבור האובססיבי, התאווה לספר בלי הרף, וכל התיעודים והאוספים האשלייתיים, הם סוג של היאחזות נואשת בחיים - כשהאלטרנטיבה היא שתיקה,'מלנכוליה, דיכאון על סף טירוף. לכן אין כאן סאטירה על התזזית הישראלית, כי אלמלא היא, יוותר לנו רק היאוש של היציאה מן הדעת. לחיות כאן ועכשיו הוא לעשות רעש כדי לא לשמוע את השקט והאימה של המוות. הדמויות של בירשטיין מגיעות לכל מקום בעיקוף גדול, הולכות למקום אחד ומגיעות לתחליפו. ואילו דברי המספר משקפים, תדיר, לפחות שתי שכבות של דיבור: הוא מספר מה ששמע מפי פלוני, על דיבורו של אלמוני. במבע - המשולב הזה מוטמעות האינטונציות של כל הדוברים ותאוות הסיפור שלהם : לספר ולדבר בלי הרף הוא לעקוף את השקט המאיים. עצם מעשה הסיפור הוא תחליף ועקיפה כמו הבורסה. 'המוטבים' היה הרומאן האחרון שבירשטיין כתב ביידיש, לפני שעבר לכתוב עברית. הוא כתב, אני תירגמתי, הוא כתב מחדש, אני תירגמתי מחדש, וכשיצא סוף - סוף הספר בעברית, תירגם בירשטיין ליידיש את התרגום העברי, וכמובן הוסיף ושינה. מהדורה זו, משנת 2000, היא תרגום חדש של הנוסח האחרון ביידיש )1985(. מ.פ....

6.
הרומאנים של בירשטיין הם מיטב אמנות הסיפור שלו, ו"פנים בענן" – פיסגתם. גיבור הספר, נח נפתלי טירשביין – סופר, משורר ומסאי יליד פולין – בא בימי זיקנתו מאמריקה לירושלים לכתוב רומאן על פרשת אהבתו בפאריז, לפני עשרות שנים, לרקדנית ד.ד, שהטילה מהומה בחייו; וגם לחפש את קרוביו של פושע ערירי, למסור להם את ממונו שהפקיד בידיו קודם שנפטר. מספר-הספר, שבמהלך שנה הופך לצילו של טירשביין, נשכר על-ידו לסייע לו בסידור ארכיונו – אוסף כפייתי ומדהים של מסמכים, תיעוד יומיומי מפורם של חייו, העתקי כל מכתביו, כולל "מכתבי אהבה" לנשים רבות – שמילא אחד משני החדרים ששכר טירשביין במאה-שערים. הספר הוא מלאכת-מחשבת של מסירת עלילה, ויש בו תנופה של איפיון וּוירטואוזיוּת של הסתכלות קומית וגרוטסקית. זהו סיפור על דיבורים ועל סיפורם של סיפורים, שיש בו קדימה ל"תיעוד" ולזיכרון הסובייקטיבי על פני המציאות. המלים, הטקסטים והזיכרונות המניפולטיביים הם מה שיש, כי הם המפלט מן הצלמוות של עולם שאיננו, אך הם מייפים ומנפחים את המציאות, שהיתה "חיי-כלב". לא במקרה מתגלגל ההווה של הספר כין מאה-שערים הדוברת יידיש (שאברכיה כאן חסונים, גבוהים ובלונדים, כבמיתוס הצבר) לבין מדרחוב בן-יהודה ("אבי העברית"). מצד אחד, ישראל של תל-אביב והקיבוץ היא גילגול של עולם העבר, וכל דמות בהווה מזכירה דמות אחרת ממקום אחר, או מזמן אחר. אבל הסתכלות כזו היא דמיונית-ספרותית, כי רק בסיפור נהפך המקרה לגורל, ואולי גם רק בהסתכלות הסנטימנטלית המייפה אפשר לקונן על תרבות מפוארת שקרסה. ...

7.
"אל תקרא לי איוב" הוא חגיגה נדירה של הסתכלות קומית-גרוטסקית בבני-אדם, במראיהם ובגחמותיהם; של אירועים דרמטיים, המותחים את העלילה אל קצה גבולותיה, על פני שלוש יבשות ובמשך כשישים שנה; ושל ריאליזם מוזר, שמוטל עליו צילו של הפנטסטי. ההווה של הרומאן נמשך לא יותר מלילה אחד, שנעשה הזוי ושיכור, בטרקלין של דירת-גג בירושלים בת-ימינו, אצל המיליונר שלמה שפירא – גאון של עסקים מפוקפקים שחי ונושם בהפקר גדול. שלוש דמויות לא תצאנה את החדר עד הבוקר: שלמה שפירא, ידידו מנוער (שהוא המסַפֵּר), והנריק דדון – מסגר שהוזמן להחליף את שלושת המנעולים, כדי שאורנה, אשתו של שפירא, לא תוכל לחזור (וגם גט לא תקבל). אבל מה שמתרחש בהווה של הספר הוא רק קצה קצהו הקליל של העיקר. רוב דמויות הספר – שכל אחת מהן היא איוב בפני עצמה – על כל הגלגולים והתמורות של חייהן, עומדות בעצם בחותם מרתף הצלמוות הצר של עברן. יותר משיש לדמויות איזה חשבון עם אביהן שבשמיים (גם זה יש לאחדות) – יש לכולן חשבון גדול עם אבות נוטשים או מתנכרים, וכמו שטרות הכסף המקומטים, שמושלכים כאן כל הלילה ומוחלקים, אך חוזרים ומתקמטים בקמטיהם המקוריים, גם חיי הדמויות מלאים קמטים של פעם והם ערבוביה של זמנים. אל הפיוס עם העבר ניתן לחתור באמצעות סיפורו האסוציאטיבי מתוך המבט של ההווה. והסיפור יסופר שוב ושוב ויצבור פרטים נוספים ומשמעויות נוספות בכל פעם שמספרים אותו. ובדרך יכול כל דבר להזכיר לרגע כל דבר: גגון בירושלים יזכיר את הכובע של אבא באוסטרליה, קוביית סוכר תתקשר באחרת, שפם יזכיר זקן, וכך גם אבא יכול להתחיל לחייך עכשיו את החיוך שלא חייך בעבר. ...

8.
9.
10.
11.
12.
13.
14.
15.
16.
17.
18.
19.

רשימה קצרה זו תעסוק באחד הסיפורים הקצרצרים המרתקים מתוך הספר, וכותרתו: "יצאתי בבוקר לפגוש אנשים". יוסל בירשטיין הוא אומן הסיפור הקצר, ואומ... המשך לקרוא
11 אהבו · אהבתי · הגב
לא שיש לי תוכניות עזיבה את שושן לאי בודד, אבל אם כן - אארוז את בירשטיין הרבה לפני המגבת. אבל עזבו אי בודד, את החיים האלה, וגם את המוות, אי אפש... המשך לקרוא
14 אהבו · אהבתי · הגב
ראשית, אני מודה; סיפורים קצרים טובים ככל שיהיו, לא שואבים אותי לחוויה עוצמתית כקריאה ביצירה אחת שלמה. לוקח לי זמן להיקשר לדמויות ולעלילה ... המשך לקרוא
11 אהבו · אהבתי · הגב
בואו נאמר את האמת. יש לא מעט פלצנות בכל פעם שמראיינים ומרואיינים מספרים לנו על הכתיבה כמשהו מיסטי, גבוה, אומנותי, הזקוק להשראה, מוזה, ואפיל... המשך לקרוא
18 אהבו · אהבתי · הגב
חיבוק אקראי עם אדם זר ברחוב הופך להיות מפגש חוצה תרבויות, אישה חרדית יפה נהפכת לרגע למלכת שבדיה, והפגנה סוערת בעלת אופי דתי נהפכת לריקוד ט... המשך לקרוא
19 אהבו · אהבתי · הגב
"כתבת סיפור כדי לשמח את שכניך. כשהם צחקו, שמעת בצחוק שלהם את צחוק נשמתך. וכך נודע לך שלא למענם, אלא כדי לשמוע את צחוק נשמתך, כתבת את הסיפור. ... המשך לקרוא
4 אהבו · אהבתי · הגב





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ