ברומן לוסנה של משה בן הראש אנחנו פוגשים זקן בן אלף שנה היודע שהוא הולך למות ומנסה להעביר את מסורת חייו לנער בן עשרים במלגה, שהוריו היגרו מתטואן לישראל ואחר - כך שבו לספרד. הנער עסוק יותר במשחקים על הים, ברדיפה אחר בחורות ובצעדיו הראשונים כסופר מאשר בזקן המוזר שנקרא בדרכו ומכריח אותו לשבת שבעה ימים מול הים ולשמוע את מעשיותיו. לתוך הסיפור נכנסים מקומות ודמויות מן העבר שהזמן השאיר על תלן ללא יכולת למות או לחיות: כומר שאומר קדיש על קבר אביו הכומר, עורך דין ממקסיקו שמגיע למלגה בסוף המאה העשרים ונחקר על ידי בית דין של האינקויזיציה, העיר לוסנה שהושמדה על ידי המוסלמים במאה השתים עשרה, הים המציל ומטביע יהודים, נזיר שמנסה לשכנע את אביו להתנצר, יהודים מרוקאים בבתי כלא ישראלים, אעסים בפורטוגל שבורחים באוניות משא... "משה בן הראש הוא השור הזועם של הספרות העברית" ירון אביטוב, כל הזמן, 2001. "משה בן הראש הוא אחד המשוררים הראויים בין הצעירים הכותבים היום." נתן זך, הארץ, אוקטובר 2000. "משה בן הראש מספר לנו על מולדת שתמיד נמצאת במקום אחר, ואיננה על מפה כלשהי. היא ריח של עץ תפוזים בגרנדה בערב שמעולם לא היה" חוסה לואיס גרסיה מרטין, אל מונדו, ספרד 2000. משה בן הראש, סזפר, משורר ומתרגם, פרסם לאחרונה שני ספרים בהוצאת "אסטרולוג" - "לוסנה" ו"חודש פריזאי" ומכין לדפוס בימים אלו קובץ משירי צ'רלס בוקבסקי בתרגום לעברית....

קובץ שיריו הרביעי של משה בן הראש....

3 נובלות חדשות של משה בן הראש, מצטרף לספריו של פרוזאיקן לירי שאינו פוחד לגעת בהומור גרוטסקי במחוזות הכאב והסבל. על יצירתו של משה בן הראש כתב המשורר נתן זך : "אילו הייתה שירתו של משה בן הראש מסתכמת במחאה צודקת אבל גם מוכרת עד לזרא, היה אפשר להפסיק בנקודה זו. אבל משה בן הראש הוא הרבה - הרבה יותר ממחברן של סיסמאות, אמיתות אתניות ו"רעמים קאקופוניים" (ביטוי נהדר). לפחות בעיני כותב רשימה זו, הוא אחד מן הראויים במשוררים, ספרדים כאשכנזים, הכותבים היום בישראל. אף כי גם הוא סובל, כרבים מבני דורו, ושוב, ספרדים כאשכנזים, מחוסר היזון - חוזר והכרה נאותה מצד מבקרי השירה העיתונאיים בישראל 2000 )ואף ...1999( ומצד התרבות הממוסדת, זו המחלקת פרסים ואותות הצטיינות. דומה, שהוא עצמו למד במרוצת הזמן להתרחק מן ההכללות האתניות הנפוצות כל - כך. כל מה שהוא מבקש הוא שלא להיות "המרוקאי של הספרות העברית" )השולט בארבע שפות ואף מפרסם משיריו בחצי תריסר לשונות(. ודומה, שדרישה לגיטימית מינימליסטית זו מחויבים כולנו, ספרדים כאשכנזים, למלא. ולוא רק בזכות השירים המופלאים והאמת הכובשת הניכרת בכל מה שהוא כותב, כולל הסיפורים האוטוביוגרפיים שופעי הכאב, ההומור, הסאטירה ועל הכול - הביקורת העצמית והאינטרוספקציה הבוגרת שלו, "הספר הבא", שבו הוא כותב על "הדברים המהותיים" בחייו, כבקיום האנושי בכלל. מה שמרשים ביותר ביצירתו של משה בן הראש הם שירי הילדות הקולעים, האינטליגנציה המבעבעת ורותחת בהם, שירי האהבה )מה, גם למרוקנים יש בעיות עם האהבה?!(, הרגשת הבדידות והאכזבה, והתחושה הקשה של מלאכה סיזיפית המלווה את כל כתיבתו ן תחושה - ואף ייעוד, - שאותה הועיד אלבר קאמי לכולנו, אשכנזים כספרדים. נכון, קאמי לא חי בארץ ההגירה הוולגארית וחסרת הכבוד לערכי הרוח שלנו, ואף לא טעם, מפונק שכמותו, את טעמה המר של הסיזיפיות המקומית. שעל כן עלינו לשבח את ירון ץ גולן ואת מנחם בן - שניהם ישראלים יוצאי ארצות אשכנז - שערכו ומימנו והוציאו לאור את ארבעת קבציו של משה בן הראש, ומובטחני - לאו דווקא בזכות היותו 'מרוקני תורן'. ברוך הבא אפוא - נכון,' ברכה מאוחרת במקצת - למי שהצטרף לשורות הראשונות של סיזיפאי השירה בישראל. "...

"...אני זוכר בדיוק איך פגשתי את מישל, זה היה ברחוב טילסיט והיא ניגשה הישר אל תוך עמוד מבלי לשים לב שהוא שם. בצורה אינסטיקטיבית קפצתי ועצרתי אותה שניה לפני שהיא נתקלה בו. "מאז התאונה", אמרה, "יש לי בלק - אאוטים כאלה..." זו תחילתו של רומן, ותחילתן של שעות ארוכות בהן תקראו ותחזרו ותקראו את הרומן המופלא של משה בן הראש - ספר שאי אפשר להניחו מהיד. במכחול עדין מצייר בן הראש את הסיפור הגדול מכל, סיפורם של גבר ואישה, על רקע פריז הקסומה. משה בן הראש, סופר, משורר ומתרגם, פרסם לאחרונה שני ספרים בהוצאת "אטטרולוג" - "לוסנה" ו"חודש פריזאי", ומכין לדפוס בימים אלו קובץ משירי צ'רלס בוקובסקי בתרגום לעברית. "משה בן הראש הוא השור הזועם של הספרות העברית." ירון אביטוב, כל הזמן, 2001. "משה בן הראש הוא אחד המשוררים הראויים בין הצעירים הכותבים היום." נתן זך, הארץ, אוקטובר 2000....