“מתוך הספר
http://www.notes.co.il/benarroch/8817.asp



בני הברית

1996


"אני פה, אני... מצטער שבאתי אליך ללא הודעה מוקדמת, שמי פֶרְנַנְדוֹ בן זמרה, מצאתי את שמך בספר הטלפונים, שאלתי את אשתך אם אתה משה בן זמרה מִתֶּטוּאַן, והגעתי אליך במונית. לפני-כן, אני צריך לספר לך שאבי נפטר, כל חיי חשבתי שהוא בא ממדריד לקראקס, וחי בה עד יום מותו. הוא השאיר לי מכתב, אולי יותר נכון לומר פצצה, ושם הוא אמר לי שאני יהודי, אני יהודי... לא יאומן, וכל הזמן הסתרתי ממנו את העובדה שיש לי בן יהודי, שאשתי יהודייה, אז עכשיו אבי יהודי ובני יהודי, לפי ההלכה היהודית, כן את זה הבנתי, אבל, אני פֶרְנַנְדוֹ בן זמרה לא יהודי, כי אמי נוצרייה."

"רגע, רגע, לאט-לאט, או מהר-מהר, כי מחר אני נוסע, ואתה יודע לאן אני נוסע, לתֶּטוּאַן, משפחתי הייתה אחת האחרונות שעזבה, ב1973-, אז אני מבין שאתה איזה קרוב משפחה שלי, אבל לא כל-כך קרוב, כי אבי, מימון בן זמרה הרי היה בן יחיד, אז כנראה בן-דוד,"

"בן-דוד, שיש לו אותו השם שיש לך, מוֹאִיס בן זמרה, או משה, זה השם החדש, הישן, התנכי, או איך שלא יהיה, קראתי את המכתב ובאתי לפה לחפש את משפחתי, הנה קח את המכתב, קח אותו, תקרא, משפט פשוט כל-כך, קשה להבין למה הוא לא אמר לי את זה קודם, מה היה לו להסתיר, ומה היה לי להסתיר ולומר לו שיש לי בן יהודי, פחדתי, קודם מאמי שהייתה מאוד קתולית, אחרי שהיא מתה כבר לא ראיתי סיבה לספר לו, זה היה מזמן, עבר הרבה זמן מאז הלידה, הוא בן שתים-עשרה, ג'ון בן זמרה, אתה יודע למה קוראים לו ג'ון, כי הוא נולד באותו יום שבו ג'וֹן לנון נרצח, ב8- בדצמבר, ומאחר שׁאוֹלִיביָה ואני כל-כך אהבנו את ג'ון לנון אז נתנו לו את השם הזה,"

"יוחנן, סיפור כל-כך ארוך, כל משפחת בן זמרה הופצה לכל עבר, ועכשיו אתה מנסה כאילו לאחות את הקצוות, שמעתי על אביך, שמעתי על נישואיו לזונה, יש עוד אחד שהתחתן עם זונה, כנראה שזה הולך בדם של הבן זמרה, הוא דווקא התחתן בקראקס עם זונה כושית, אני מניח שגם אביך לא ידע דבר על זה, הוא התנתק מן העניין, אולי מדובר באחיו, איני יודע, אולי תחפש אותם, משפחת בן זמרה הכושית, זה דווקא נראה לי נפלא, לא רק גויים שמתחתנים עם יהודיות,"

"לא התחתנתי, אנחנו רק חיים ביחד,"

"עושים ילדים עם יהודיות, בן זמרה כושים, אחרים מסתובבים בכל העולם, מה הם מחפשים, כמוני, מה אני מחפש, למה אני חוזר לתֶּטוּאַן מחר, מה אני מחפש? אתה יכול לומר לי, ואתה, מה אתה מחפש? אתה מחפש בי קרוב משפחה? תודה רבה, אולי אני צריך לחבק אותך, לספר לך הכול, לומר לך שהיה נפלא שם, אתה רוצה למצוא שם איזשהו עבר נפלא ומופלא, לא היה עבר כזה אף פעם, אולי בשנים הראשונות של הכיבוש הספרדי, אולי, הם תמיד ציירו את זה כאילו שם היה איזה גן עדן, גן עדן מלא זבל ברחובות, איזה גן עדן? ואני הרי הייתי שם עד גיל חמש-עשרה אז אני יודע, נסעתי בדרכים הללו, לא היה שם שום חלום, על אף שאבי חזר לשם ומת שם, לפני שנתיים, חזר למות שם, כי פה היה עוד יותר גרוע, טוב עשה אביך שנסע לקראקס, לפחות שם לא אבד לכם הכבוד האבוד של כולם, כאן אפילו חלומות העבר נמחקו, כאן רמסו אותנו, דיכאו אותנו,"

"מי?"

"היהודים האחרים, האשכנזים, הנה קח תקרא 'השבר הסורי אפריקני', אני סופר, ומשורר, קרא, הנה יש חלק שתרגמתי לספרדית, גם כמה שירים, אני מניח שלא תבין מזה כלום, מה לך ולכל העניין הזה, ומה אני יכול בכלל לספר לך שיעזור לך, למה בחרת לפגוש אותי, כי אני נושא את שם אביך, למה לא הלכת לדודיך שם, בקראקס, חשבת שככל שתרחיק יותר תוכל להתמודד פחות עם המכה, מה חשבת?"

"לא יודע, שמעתי יהודי, והחלטתי לנסוע לירושלים, כן, מצאתי דוד שלי, אח זקן של אבי, הוא אמר עליו קדיש בבית-הקברות, לא הבנתי כמובן כלום, קראתי את התרגום מן העברית,"

"מארמית, הקדיש נאמר בארמית."

"מה זה ארמית?"

"שפה שמית הקרובה לעברית שיהודים דיברו בה לפני אלפיים שנה. את הקדיש אומרים בארמית, לפי המסורת, כדי שהמלאכים הרעים לא יבינו ולא ייצאו נגד, לפי אותה מסורת המלאכים רק מבינים עברית."

"המלאכים כן, אבל אני לא... אז הוא אמר קדיש, זה נשמע לי מאוד יפה, אבל הוא לא היה מוכן לדבר אתי על שום דבר, אמר לי לחיות את חיי ולשכוח."

"זה גם מה שאני אומר לך, תחיה את חייך, אם אמך הייתה נוצריה, אז אתה נוצרי, בשביל מה לך כל הסיבוך הזה של להיות יהודי, אם אפשר היה לבחור... הייתי מוותר על יהדותי, טוב, אולי לא, אני לא יודע, יש ימים שכן ואחרים שלא, יש ימים, פרננדו, ימים שאני כל-כך מאושר לחיות בירושלים, כל אבן מדברת אליי, אני חושב על כל אבות אבותינו, כל הבן זמרה שחלמו על ירושלים, אני חושב עליהם ואני הולך את צעדיהם, כל צעד שלי הוא צעד של אחד מאבותיי, צעדים רבים. ימים אחרים כל אבן בירושלים נופלת על ראשי, ושוברת אותי, יש ימים שהכול כאן כל-כך קשה, כל-כך קשה,"

"אני רופא."

"ואני מתכנת מחשבים. זה לא ישנה כלום, המקצועות, הכאב יישאר אותו כאב, הגעגועים אותם געגועים, אנחנו נחפש אבל לעולם לא נדע מה אנחנו מחפשים. לך, לך לדרכך, אם אתה רוצה קרא את הדברים שנתתי לך, אני נוסע לעשרה ימים, אם תהיה עדיין פה, אולי ניפגש שוב, אני לא חושב שתרצה."
1
- לאן אנחנו הולכים אימא?
- לארץ.
- לישראל.
- שש... אל תאמר את השם הזה, אסור לומר את המילה הזאת,
- למה אימא?
- כשנגיע לשם אומר לך למה, כאן שוטר יכול לעצור אותנו אם נאמר את המילה הזאת.
- ומתי ניסע?
- עוד מעט,
- עוד חודש?
- עוד חודש, עוד חודשיים, עוד שנה, ברגע שאביך יגמור את העניינים שלו כאן.
- אבל למה הוא אומר לי שהוא רוצה לנסוע לקנדה או לוונצואלה.
- מכאן, בני, מכאן רק לארץ, מספיק עם הגלות, היא הייתה מספיק ארוכה, מכאן, בני, אני אומרת לך, ולא משנה מה אביך יאמר, אנחנו נוסעים לארץ, זו ארצנו.







תֶּטוּאַן

1868


תרשום תרשום נכדי, אין לי הרבה זמן לחיות, אתה יודע, וזה חשוב שמישהו ירשום את מה שקרה אז, בשנת 1868, אני זוכר את הכול כאילו זה היה אתמול, הייתי בן שלוש-עשרה אז, תרשום, כי הרי אתה יודע לכתוב בספרדית יפה, ספרדית של משכילים, השפה שלי כבר התערבבה עם הפורטוגזית של ברזיל, ובכל מקרה בזמני עדיין לא ממש לימדו ספרדית באַלִיאַנְסָה, זה היה יותר מאוחר, תרשום כדי שמישהו יזכור, זה היה החורף הכי קשה שנפל על החוּדֶרִיָה בתֶּטוּאַן, זו הייתה השנה הכי קשה, זה היה ארבע שנים אחרי שהספרדים עזבו את העיר, וגם אז לא היה קל, כשהספרדים נכנסו הערבים בזזו את בתינו כאילו אנחנו היינו אשמים במפלתם, ולא חוסר היכולת של השולטן שלהם, אולי אז עדיין היה גם השולטן שלנו, לא אני לא מדבר על הספרדים של פְרַנְקוֹ, אני מדבר על אלה שבאו לתֶּטוּאַן ב1860-, הרבה לפני שנולדת, בני, מימון, נכדי שאת שמי אתה נושא, אלה היו אחרים, הם התפעלו מן הַחוּדִיאוֹס האלה שמדברים אִתם בשפה של סרוונטס, וכאשר היה רעב הספרדים מִבוּרְגוֹס שלחו לנו כסף, אתה יודע, כאילו פגשו בן-דוד זקן, טוב, לא בדיוק על זה אני רוצה לדבר היום, אלא על עַיִישׁ ועל לַסְחֵן, אתה לא יודע מי הם? אולי שמעת עליהם, אבל שני הפושעים האלה, ואפילו רק שמותיהם הפכו להיות החרדה של העיר משך שנתיים, זה החל אחרי סוכות כשאברהם פַּרִיֶינְטֶה, אתה מכיר את בנו בטח, יעקב פַּרִיֶינְטֶה, זה שהתחתן עם סולטנה, ומוֹאִיס אזולאי יצאו כהרגלם לטנג'יר, באמצע הדרך חיכה להם מישהו ודקר אותם, פַּרִיֶינְטֶה מת במקום ואזולאי שהיה בתקופה מסוימת הנציג הדיפלומטי של צרפת באזור נפצע קשה. זו הייתה רק ההתחלה כי כבר כמה ימים מאוחר יותר נפלו פנחס אזולאי ובנו, ואתה כמובן יודע שאז כמו היום היה אסור לנו להחזיק נשק או להתגונן, אז כל החשובים היהודים של העיר הלכו לדבר עם כל החשובים של האזור, אם זה היה הספרדים או הצרפתים, או הלכו לאנגלים, הד"ר שְׁמִידְל מאוסטריה פשוט הטיח את כל האשמה ביהודים, ואמר להם שאם הם לא היו יוצאים מפתח החוּדֶרִיָה שלהם על מנת להתקיים, ולא היו פורצים את הגבולות שהיו קיימים מזמן אז זה לא היה קורה להם, בכלל אולי אפשר לומר שאם הם לא היו קיימים אז הם לא היו נהרגים, אבל הדברים לא היו כל-כך פשוטים, התברר שהאיש הזה, הפושע, עַיִישׁ זכה לתמיכה של הפשה הקודם של העיר, זה ראש העיר, שהודח מתפקידו על ידי השולטן, והוא השתמש ביהודים על מנת לנגח את הפשה החדש, אבל היהודים, שהיו חסרי אונים וחסרי יכולת להתגונן הם אלה שסבלו, הניסיון שלהם לבנות מחוץ לחוּדֶרִיָה, נתקל ביותר ויותר קשיים, והיה זה הנציג הדגול של צרפת שבפני הערבים אמר, שהיהודים, על אף התרבותם הטבעית צריכים להישאר איפה שהם, ושהם רק אורחים באדמת הערבים, לא שכל הערבים קנו את הרעיונות האלה, אבל הבעיות הקשות האלה הן שהביאו אותי לנסוע לברזיל לעבוד, הייתי נוסע לשנתיים שלוש וחוזר לכמה חודשים למשפחתי, לאביך ולשאר הילדים כפי שאתה יודע, חוץ מזה שהיה עוני גדול ולא הייתה עבודה, ההריגות נמשכו ואנשים פחדו לצאת.”