פאול צלאן

פאול צלאן

סופר


1.
קובץ זה, הקרוי על שם אחד מספרי השירה של צלאן בשפה הגרמנית, כולל מבחר מכל ספרי השירה שלו, יחד עם קטעי פרוזה, בתרגומו של שמעון זנדבנק.   צלאן, המשורר היהודי-גרמני שמעולם לא חי בגרמניה, העניק לשירה הגרמנית שלאחר מלחמת העולם השנייה את אחד מקולותיה היותר מיוחדים, ומקובל לראות בו את המשורר הגרמני החשוב של המחצית השנייה של המאה העשרים.   כמי שבמלחמת העולם נשלחו הוריו למחנה השמדה, והוא עצמו גויס לעבודת כפייה, עומדת פרשת חייו של צלאן בסימן היתמות, העקירה והטלטולים, וסופו שהתאבד בטביעה בנהר הסינה. קרוע בין רגש ההזדהות עם "העם היהודי שנהרג" לבין דבקותו בשפה הגרמנית, שקמה ועלתה "מתוך אלף האפילות של הדיבור הממית" כשהיא "מועשרת" - הוא כותב שירה שבה נעשית השלילה לכוח חיובי כביכול, שירה המבקשת אחר הגאולה, הזוהר, היופי, החיים - שבמוות. שירתו מבקשת לבטל את הלשון, החוצצת מפני מגע של ממש, ולהגיע אל השתיקה.     עֵץ-לִבְנֶה, עָלֶיךָ צוֹפִים לְבָנִים אֶל הַחֹשֶׁךְ.   אִמִּי, שְׂעָרָהּ לֹא הִלְבִּין מֵעוֹלָם.     שֵׁן-הָאֲרִי, כָּל-כָּךְ יְרֻקָּה הִיא אוּקְרָאִינָה.   אִמִּי בְּהִירַת הַשֵּׂעָר לֹא בָּאָה הַבַּיְתָה.     עַב-גֶּשֶׁם, עַל הַבְּאֵר אַתְּ מִתְמַהְמַהַת?   אִמִּי חֲרִישִׁית בּוֹכָה עַל כֻּלָּם.     כּוֹכָב עָגֹל, סֶרֶט זָהָב עָנַבְתָּ.   אִמִּי, אֶת לִבָּהּ פָּצְעָה הָעוֹפֶרֶת.     דֶּלֶת-אַלּוֹן, מִי עָקַר אוֹתָךְ מִצִּירַיִךְ?   אִמִּי הָרַכָּה לֹא תּוּכַל עוֹד לָבוֹא....

2.
3.
שִׁירָה: אוּלַי פֵּרוּשָׁהּ תַּפְנִית-נְשִׁימָה. מִי יוֹדֵעַ, אוּלַי עוֹבֶרֶת הַשִּׁירָה אֶת הַדֶּרֶךְ – גַּם אֶת דֶּרֶךְ הָאָמָּנוּת – לְשֵׁם תַּפְנִית-נְשִׁימָה כָּזֹאת? בהמשך לקובץ שיריו של פאול צלאן 'סורג שפה', שיצא בספריה החדשה לשירה בשנת 1994 והיכה הדים רבים, מוגש כאן קובץ שני משירי צלאן, אף הוא בתרגומו של שמעון זנדבנק, חתן פרס ישראל לתרגום שירה. הלקט נקרא על שם אחד מספרי השירה של צלאן, אבל הוא כולל מבחר מכל עשרת ספרי השירה שלו ומאפשר מבט כולל על התפתחותו של המשורר היהודי הרומני, שהיה לגדול המשוררים בשפה הגרמנית במחצית השנייה של המאה העשרים. התפתחות זו מומחשת כאן ביתר שאת על-ידי מתן ייצוג רחב לשני הקצוות בדרכו של המשורר: שירתו המוקדמת הסוריאליסטית-מובהקת, ושירתו המאוחרת ההרמטית, שנכתבה בשנים שבהן הלך והתערער עולמו הפנימי, עד להתאבדותו בשנת 1970. הקובץ כולל גם שירים המתייחסים לאירועים כרציחתה של רוזה לוקסמבורג, פגישתו הידועה של צלאן עם היידגר, מלחמת ששת הימים, והביקור היחידי בישראל, חודשים אחדים לפני מותו, ביקור שהוליד את שירי ירושלים המופלאים. בנספח לספר כלול שירו הידוע ביותר של צלאן, "פוגת-מוות", שהופיע ב'סורג-שפה'. ...

4.
5.
פאול צלאן (1970-1920), מחשובי המשוררים במאה העשרים, אכן מוכר לנו לפי שירתו: הקינות ושירת הטבועים, "פוגת המוות", שירי האבנים, השקד והפרח. ואולם צלאן שלח ידו גם בכתיבת פרוזה, אפוריזמים, הרהורים, סקיצות דרמטיות ורשימות על שאלת השירה. מקצת הרשימות, כגון הפרוזה "שיחה בהרים" או "אור נגד" על הציור, ראו אור בחייו. רובן, כגון הערותיו על ה"אפלה" ועל ה"התייהדות" בשירה, נותרו בעיזבונו. קובץ זה מביא מבחר גדול מן הפרוזה של צלאן, מן ה"אבנים" שהותיר אחריו לעדות. "אלה הם מיקרוליתים, שברירי אבנים, נראים-בקושי, נתזים זעירים בטוף הדחוס של קיומך – וכעת אתה מנסה, כמעט בלי מילים ואולי כבר נידונת לשתיקה לנצח-נצחים, לקרוא אותם אליך, לקבצם לכדי גבישי בדולח? דומה שאתה מחכה לתגבורות – מנין יבואו, תגיד?"...

6.
'אור כפוי' הוא מבחר שלישי בספריה החדשה לשירה משירתו של פאול צלאן בתרגומו של שמעון זנדבנק, חתן פרס ישראל לתרגום שירה. קדמו לו, בתרגומו של זנדבנק, 'סורג־שפה' (1994) ו'תפנית־נשימה' (2013), שעוררו הדים עזים וזכו לכמה הדפסות. כמו קודמיו מתפרשׂ קובץ זה על כל שנות היצירה של צלאן, גדול המשוררים בשפה הגרמנית במחצית השנייה של המאה העשרים – החל בשירי הנעורים שנכתבו עוד ברומניה לפני הטבח ביהודי טשרנוביץ, וכלה בשירים שכתב בפאריז ערב ביקורו בארץ וחודשים מעטים לפני שהתאבד בטביעה. רק שלושים שנה מפרידות בין שני הקצוות הללו בחיי היצירה הקצרים של צלאן, אבל המרחק האדיר שעבר סגנונו – החל ברומנטיקה הסוריאליסטית של ראשיתו וכלה בסתימוּת הלאקונית והאניגמטית של אחריתו – מצטייר במבחר זה בכל עוצמתו. חלק ניכר מן השירים המוצעים כאן לקורא העברי נכתב בתקופות של אשפוז פסיכיאטרי, שנכפה על המשורר בעקבות ניסיונותיו לפגוע באשתו ולשים קץ לחייו, וממילא נפרצו בשירים אלה גבולות הרַציו השפוי ונפערה תהום של אימה וריק. כדי לשפוך אור, ולו גם רפה, על השירים הקשים האלה הוסיף המתרגם הערות של פרשנות בעקבות כל שיר....

7.
ספר ייחודי זה מאגד שלושה משוררים שנולדו בארצות דוברות גרמנית בין שתי מלחמות העולם, ונחשפו בילדותם לעברית ולתרבות יהודית: יהודה עמיחי, פאול צלאן ודן פגיס. שלושתם טבעו את חותמם כמשוררים, מתרגמים וחוקרים בארצות מושבם. שלושת המשוררים נפגשו בירושלים בבית משפחת עמיחי בשנת 1969, חודשים ספורים לפני התאבדותו של צלאן בנהר הסן בפריז. ניתוח מפגש זה פותח צוהר למעמקים משותפים בשיריהם ובהגותם.  מתוך גישה נועזת וחדשנית למלאכת "הפיוט", שיש בה קשר הדוק אל שרשרת השירה הליטורגית העברית מאז המאה החמישית וגם אל השירה האנגלית, מדגיש הספר שלפנינו את המשותף בין המשוררים. ...






©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ