למה אני קוראת מדע בדיוני? קצת כדי להתענג על רעיונות מדעיים וטכנלוגיים שטרם הגיעו לידי מימוש כמו מעבר בעל חלל, נסיעה בזמן ושיבוט עוברים. והרבה כדי לבחון את ההתנהלות האנושית במקרי קיצון לאחר מעבר בעל חלל, מסע בזמן או בהנתן שיבוט עוברים. בעולם העתידני שבו חיה לורה ובסטר יש רובוטים אוספי אשפה שבאים לקול קריאה, ובתים שצומחים מתוך הים עשויים מחול ממוצק. לא קוראים עליהם הרבה בספר. מוזכרים כבדרך אגב, ואחר

אם ביל גיבסון הוא האבא של הסייברפאנק (עזבו שה-אבא ישאר לעד: פיליפ ק. דיק) אז האמא הוא <mark>ברוס סטרלינג</mark>.
הספר מתחיל בצורה מאוד מבטיחה ומצייר בצורה פסטורלית בחורה שרצה על חוף הים. היא נופלת בגלל איזה משהו שתקוע באדמה. מיד רובוט ניקוי ניגש למקום ואוסף את החפץ.
קיבלתם את התמונה: סביבה עתידנית, הממשלות מוחלפות בתאגידים (נניח, אמדוקס בתור מדינה) וכו' וכו'. יש התנקשות.
משם זה הופך להזוי, ואני לא מתכוון

ספר מד"ב הרפתקאות המזכיר במקצת את מובי דיק.
כוכב לכת מסתורי המכיל:
שרידי ציוויליזציה עתיקה, מכתש אדירים המכיל אוקינוס אבק אדיר מימדים, בני אדם חיים על חופי ים האבק בערים רעועות ומפלצות מזוויעות מאכלסות את מעמקיו, סמים המופקים ממעיים של ליוויתן, מוטציות מהונדסות גנטית ועוד שלל הפתעות מרתקות.
מעניין ומומלץ לא רק לחובבי הז'אנר.